אחת השאלות המציקות ביותר שהטרידו את המין האנושי בעשור האחרון, הייתה מה מניע מחבל-מתאבד להרוג ולהיהרג. דומה כי עד כה לא ניתנה לשאלה זאת תשובה ניצחת והספר המחקרי Driven to Death משתדל לעשות זאת, תוך הסתמכותו על מאות ראיונות. אלה נעשו עם מחבלים שכשלו במשימת ההתאבדות שלהם, עם כאלה שהתחרטו ברגע האחרון, עם משפחות אלה שעשו זאת ועם אלה ששיגרו אותם למותם.
אריאל מררי, פרופסור מאוני’ תא ואחד האקדמאים הראשונים בעולם שחקר את הטרור עוד לפני שזה היה אפנתי, עמל עשר שנים על ספרו, עוד לפני ה-9/11. מטבע הדברים הוא מתרכז בהיבט הפלסטיני, אף כי אינו מתעלם מן העובדה שהתופעה הפכה זה עשרות שנים מנת חלקם של סכסוכים אחרים, כמו אלה שבסרי לנקה, ברוסיה, באפגניסטן ובעיראק. הוא מציין כבר בתחילת עבודתו כי במהלך האינתיפאדה השנייה, שהחלה בסתיו 2000, רק מחצית האחוז מבין כל פעולות הטרור שהתרחשו נגד ישראלים בוצעו על ידי מתאבדים, בעוד שאחוז ההרוגים מפעולות אלו עומד על 49. גם גלובאלית הנתונים מדהימים – 3.3 אחוז התאבדויות, לעומת 25.3 אחוז הרוגים.
לאחר ניתוח נתוניהם של השאהידים, מררי מצא ש-80 אחוז מהמתאבדים הערבים השתייכו למעמד הבינוני. 168 מתוך 213 מתאבדים פלסטינים היו רווקים, 16 נשואים, 14 ילדים ואחת אלמנה. בלבנון, בה ביצע החיזבאללה פעולות טרור רבות, התמונה דומה. בנוגע לרמת ההשכלה של המתאבדים – הנתון מאלף. אצל הפלסטינים הרמה היא מעל הממוצע – 38 אחוז היו סטודנטים, כמו רבים ממתאבדי 9/11, 7/7 ואחד משני הבריטים שהגיעו למועדון המייקס פלייס שבתל אביב.
המחבר ביקש לבדוק באיזו מידה מניעים אישיים הביאו אותם לאותה משאלת מוות. הסתבר כי רק מתאבד פלסטיני אחד איבד בן משפחה קרוב (אח) ו-15 מהם איבדו חברים מפעולות צהל, כמה מהם היו מתאבדים בעצמם, אחרים נהרגו בתאונות עבודה. בני משפחותיהם העידו כי 11 נפגעו קודם לכן בעימותים עם הצבא, ו-18 נעצרו לתקופות של שבוע עד שלוש שנים וחצי. כלומר, לאו דווקא מניעים אישיים הנחו אותם, אלא החלטות שהתקבלו על ידי ארגוניהם. במקרים רבים זה היה לאחר אירועים מסויימים, כמו טבח 1994 במערת המכפלה בחברון וחיסול מנהיגים. המוכנות הנפשית של המתאבדים הייתה קיימת ורק המתינה להחלטת המפעילים.
הספר מתייחס גם להתנהגות השאהידים בימיהם האחרונים. מסתבר שהמשפחות לא היו מודעות לכוונותיהם. רובם בילו את הלילה שלפני בבית, נהגו להסתפר, לרכוש בגדים חדשים ולהתקלח. אחרים הצטלמו למזכרת עבור קרוביהם, קנו ממתקים לילדים או העבירו חפצים אישיים לחברים. היו שהחזירו חובות, ביקשו סליחה, או בזבזו את הכסף אותו חסכו עבור חתונתם. לרבים מהם היה גיבור שהיה להם מקור השראה: הנביא מוחמד, סלאח א-דין, או עז א-דין אל-קסאם. שליש מהם הותירו הודעה שהגיעה להוריהם מטעם ארגונם, בה הם מביעים את ביטחונם בהגעה לגן-עדן. המשפחות עצמן הגיבו בתערובת של עצב וגאווה, אולם 62 אחוז אמרו כי היו עוצרים בעדם מלממש את מזימתם לו ידעו על כך מראש.
מררי הסתמך גם על ראיונות עם מחבלים פוטנציאלים שניסו להתאבד ונכשלו, וגם עם אלה שהתחרטו ברגע האחרון ונטשו את משימתם. גם המשגרים התראיינו וסיפרו על דרכי הגיוס שלהם. הם אפילו הודו כי היו רגישים לדעת הקהל, שלהם כמובן. בעניין זה לא היו הבדלים בין חמאס, פתח, חיזבאללה, טליבאן והארגונים הצ’צ’ניים. הפלסטינים התוודו כי לא היו מוציאים אל הפועל התאבדויות אם ציבורם היה מביע התנגדות לכך. גם המחבלים עצמם, למרות הפיתוי להיהפך לקדושים מפורסמים, לא היו עושים זאת. רבים מהם היו מושפעים מפסקי דין של סמכויות דתיות, בטענה כי כולם מתגייסים לצבא.
החלק החשוב בספר מנסה להשיב על השאלה – האם ניתן למנוע מעשי התאבדות בעתיד? המחבר מזים את ההנחה הרווחת כי לא ניתן לעצור מחבלים המבקשים למות, ומדגיש את ההצלחה של ישראל במאבקה נגד מתאבדים, מאז החלו לפעול בלבנון ועד השנים האחרונות ממש. מודיעין הוא כמובן מילת הקסם, אולם מעבר לכך קיימים אמצעים טקטיים אחרים, כמו מאסרים מונעים, הגנה על מבנים, בניית גדרות וחיסולים ממוקדים. האחרונים יכולים דווקא לדרבן מתאבדים, אולם חיסולם של מנהיגי החמאס, יאסין וראנטיסי ב-2004, לא הוליד גל התאבדויות לאחר מכן. ואכן, בחזית הפלסטינית נרשמה ירידה ניכרת בתמיכת הציבור בהתאבדויות בשנים האחרונות, לא בשל סיבות מוסריות, או משום שבעיות פוליטיות באו על פתרונן. הסיבה לכל הייתה פשוטה ביותר – המחיר היה כבד מדי והוא נבע מהשימוש בכוח צבאי.
Ariel Merari
Driven to Death
Oxford University Press
315 pages
£25.
