נגיף מזוהם, סרטן, חיה פראית – כך תיארו בשש השנים האחרונות מנהיגי איראן את ישראל. זה היה גם פרק הזמן בו שקדו האייטולות על פיתוח עוצמה גרעינית העלולה עד סוף השנה להגיע לנקודת האל חזור. האם, לפיכך, קטסטרופה אטומית היא חיזיון בלתי נמנע על אם הדרך שבין טהראן לירושלים?
עמנואל אוטולנגי מתרכז בספרו ‘תחת ענן הפטרייה’ באופציות הניצבות על שולחנם של מקבלי ההחלטות והוא עושה שימוש בנתונים מספריים היכולים לעורר צמרמורת בגבו של בר דעת. אם תתקוף איראן, היא לא תעשה זאת בטיל אחד, שכן ה’חץ’ הישראלי יכול ליירטו ופעולת מנע אמריקאית יכולה להקדים אפילו תגובה ישראלית. איראן, אם כן, תעדיף לעשות שימוש בכמה ראשי חץ מתוך תקווה שלפחות אחד מהם ינחת בגוש דן. במקרה כזה לא פחות מ-200,000 איש ימותו מייד, בעוד כמיליון איש ייאבדו את חייהם במהלך שלושה שבועות של נשורת רדיואקטיבית, לפחות על פי פרופ’ אנתוני קורדסמן, מומחה אמריקאי לנשק להשמדה המונית.
אבל לאיראן יש גם את האפשרות להפעיל את החיזבאללה ולנקות את עצמה מאחריות. האירגון יוכל להפעיל נשק אטומי באמצעות מתאבד מכיוון הים, או באמצעות גלשן, מבלי שיצטרך להרכיב אותו על טיל. ישראל, כמובן, לא תהסס ותפעיל עוצמה קטלנית נגד טהראן. אבל גם אם תתקוף ישראל את איראן ישירות, יהיה לאירגון תפקיד בתהליך השמדתה של ישראל, שכן הוא ינצל את ההתקפה על מנת לפלוש לישראל מהצפון, בעוד החמאס יעשה זאת מהדרום. יש אפילו סיכוי שמדינות ערב יפלשו לשטחים הפלסטינים על מנת לשחרר אותם מידי ישראל המותקפת. זו, מצידה, תזהיר מבעוד מועד את העולם הערבי לבל יעשה זאת משום שהוא עלול לאבד מיליוני אזרחים בעשרות ערים במקרה של תקיפה מוחצת עליו.
אוטולנגי גדל באיטליה, למד בישראל, לימד באוקספורד והיום עומד בראש המכון האטלנטי בבריסל. בניתוח שלו קשה למצוא נחמות רבות, מלבד ההשערה שאיראן לא תרצה לנהל מדיניות שתביא בסופו של דבר להשמדתה. אחרי הכול, האסון שישראל יכולה להמיט על איראן גבוה לאין שעור מהאפשרות ההפוכה. ישראל יכולה להמית 28 מיליוני איראנים בתוך פחות מחודש ובכך להביא את סופה של הציביליזציה הפרסית. המחבר מעניק משקל לסברה שהעולם הערבי דווקא יעמוד מהצד, אך אין ספק שבהתקפה ישראלית על נמלי איראן, מדינות מפרץ רבות תיפגענה מהפטרייה. או אז ייצאו מחירי הנפט מכלל שליטה והעולם ייקלע למשבר כלכלי חסר תקדים.
האפשרות למלחמת גוג ומגוג גרעינית תלויה במידה רבה במאבקים הפנימיים בתוך הצמרת האיראנית, אולם גם אם אחמדינאג’ד לא יוכל להמשיך את כהונתו, אין לצפות ממנהיגים אחרים כמו חתאמי או רפסנג’אני לוותר על תוכנית הגרעין, כמו גם על הרטוריקה האנטי-ציונית שלהם. מדינת המפתח היא רוסיה שנראית כאילו השלימה עם קיומו של איסלאם גרעיני על מפתנה, אחרת אין להבין מדוע הקרמלין מחמש את האייטולות. רוסיה אינה נמצאת על רשימת האויבות של איראן ועמדתה במועצת הביטחון הופכת את מדיניות הסנקציות של הקהילה הבינלאומית לחסרת שיניים. לאירופה ולארצות-הברית אין תיאבון לעימות נוסף בעידן של משבר כלכלי חריף ועל כן יש לפסול על הסף אפשרות כזאת. יחד עם זאת, דווקא האיחוד האירופאי יכול למתוח את שריריו שכן איראן זקוקה נואשות לשווקים שלו.
מה, אם כן, צופה לנו העתיד בחובו? אולי עסקה המבוססת על עיקרון של הקפאה מול הקפאה. איראן תקפיא את ייצוא האוראניום והעולם המערבי יקפיא את הסאנקציות. זהו פיתרון זמני, אבל זהו הרע במיעוטו. האם זה יעבוד? החודשים הבאים יגידו.
Under a Mushroom Cloud. Europe, Iran and the Bomb. Emanuel Ottolenghi.
Profile Books. 278 pages. £9.99.
