כאלה אנחנו, לא ממש מחכים עד תקיעת השופר אלא גומרים גם עם הריב הזה. זה נגמר בדרך כלל בזה שאני צודק, ואנחנו גם השנה נהיה איפה שאשתי תחליט שנהיה. כתמורה, אשתי מרשה לי לתקוע אותה כאות לשנה מלאת פעילות מינית ושגשוג זוגי מבורך. מיד אחרי התקיעה אנחנו יוצאים עם הילדים, שתי צידניות, פלטה חשמלית וארגז אלכוהול לשלושה ימים בכינרת. כבר ארבע שנים אנחנו מצליחים לחמוק מארוחת החג המסורתית ולהיות לבדנו בכינרת. כלומר אנחנו ועוד כ-150 אלף איש שיצאו לחיק האגם. יפה הכינרת, יפה. חבל שהעשן של המנגלים קצת מסתיר אותה בחגים – אבל זקני המקום טוענים שהיא באמת יפה. שתבינו, שנים למשל, לקח לי להבין את הקשר בין יום העצמאות למנגל. אני חושב שהשיפודים זה משהו שקשור לזה שהשמדנו את הערבים, והנפנוף הוא על כך שהגירוש הצליח. כמעט הצליח, כמו הבשר, שתמיד במנגלים האידיוטים האלה, הוא לא ממש טעים. הנה וידוי: לא אוהב מנגל! לא מתחבר ל-30 מעלות בצל, זבובים ובשר בינוני. השנה נשברתי והבאתי מתל אביב מנגל. לא היה לי בבית – אז הלכתי לחנות הרהיטים הקרובה וקניתי ב-40 שקל מנגל. בתחנת הדלק הסמוכה לכפר הנופש מכרו ב-50 שקל ערכת מנגל מושלמת, שכוללת אפילו ברכה של הבאבא סאלי וכלים חד פעמיים, שיהיה איפה לשים את הדרק המפויח כשהוא יוצא מהקרמטוריום. זרקתי בבוז את המנגל התל אביבי והתקנתי את המנגל על הדשא של השכן. השכן – איש גדול בגופייה חגיגית שלא הסתיר בית שחי עמוס זיעה – הביט במנגל במבט קצר ומזלזל. אני השפלתי עיניים והרגשתי שנוצרה מערכת יחסים. איזה פחמים הבאת? שאל הגופייה, וישר הרגשתי שמדובר בשאלה מכשילה. שחורים עניתי בהיסוס מסוים, אם כי חשתי שאני בכיוון הנכון. הגופייה התקרב לשקית הפחמים שלי, בחר אחד ולעס אותו. טוב, זה חרא של פחמים. תן להם לדלוק הרבה זמן לפני שאתה שם את הבשר, אחרת גם הבשר יהיה חרא. אמר, והלך להזיע על אשתו. הסתכלתי לצדדים וקלטתי שהבן הצעיר שלי שמע את הגופייה. למה הבאת פחמים לא טובים אבא? אתה לא אוהב אותנו?
מאמרים קשורים
טייק דה צ’ילדרנד טו דה רום אנד גיב דם חומוס בינתיים, אמרתי לאשתי שיצאה לבדוק למה הילדים שלה שוב בוכים. החלטתי לא לאבד עשתונות. את הילדים שלי איבדתי מזמן, עוד כשהבטחתי להם שמצנע יהיה ראש ממשלה ויביא שלום, כך שלא היה לי הרבה מה להפסיד. סידרתי את הפחמים יפה במנגל ואפילו הצלחתי להדליק אותם. גיליתי שאני מדליק ממש טוב והשפריץ הזה של הנפט ממש יעיל. כל פעם שזה נכבה, ישר הדלקתי עוד פעם. הגופייה יצא עוד פעם מהחדר, התקרב למנגל, הוציא פחם בוער ולעס אותו. פחמים חרא. צריך לנפנף אחרת לא יהיה לך אוכל עד סוכות. שאני אנפנף? כאילו, ככה אני אתחיל את השנה החדשה? עם קרטון ביד, בצל בתחת ודמעות בעיניים? איפה, איפה החבר הזה, הגבר הזה שתמיד מגיע ומזיז אותי מהפחמים הצידה? עכשיו נגיד, אמרתי לעצמי, נגיד שאני משיג קרטון לנפנף ונגיד שאני ממש יודע איך לנפנף ונגיד שהפחמים יעבדו. הרי אין לי מושג איך ממשיכים משם. פתאום אני מרגיש כל כך בודד מול המנגל, מול ערימות הבשר ומול השכן שיצא לבדוק איך אני מתקדם ושקל לבעוט בי.
בסוף, המסעדה דווקא הייתה בסדר. גם הילדים נרגעו. הזמנו חומוס אגב. ככה אנחנו אוהבים. שנה טובה שתהיה לכם.
