סודות מן העבר

המחזה המועלה בתיאטרון ‘דיוק אוף יורק’, מביא את סיפורה של משפחת שואו, משפחה מצפון אנגליה בשנות ה-60. שלושת הבנים: אנדרו, קולין וסטיבן חוזרים הביתה לבית ילדותם לחגוג את יום הנישואים של הוריהם, אולם מתחת למעטה החגיגי מתגלים בהדרגה קרעים שהוסתרו במשך שנים.

אב המשפחה שהתפרנס מעבודה ככורה פחם, עבד קשה כל חייו על-מנת להעניק לשלושת בניו חינוך והשכלה שיוציאו אותם ממעגל העוני בו היה שבוי. בנוסף להשכלה הוא גם העניק להם מודעות לדברים, ולאחד מבניו – אנדי (פול הילטון המצוין) – גם יכולת רטורית מרשימה ובלתי-נדלית לבטא את רחשי ליבו ולהעלות על פני השטח את מה שכאמור היה קבור במשך השנים.

המחזה בעיקרו הוא דרמה משפחתית ולמרות שהוא נוגע בהרבה אספקטים פוליטיים וחברתיים, הוא איננו מחזה פוליטי. זה אולי הייחוד של דיוויד סטורי, שבניגוד לרבים מבני דורו שהיו כותבים פוליטיים מובהקים, בחר להתעסק במחזותיו יותר ביחסים ופחות בפוליטיקה.

מבחינות מסוימות משתייך סטורי לדור של מחזאים שבאו ממעמד הפועלים וכתבו על המעמד הזה, ביניהם ג’ון אוסבורן שהיה הראשון בז’אנר (אם אפשר לקרוא לזה כך) עם ‘הבט אחורה בזעם’. גם סטורי, כמו רבים מהכותבים הללו, החל את דרכו בתיאטרון ה’רויאל קורט’ וחלק ממחזותיו הפכו לסרטים. ‘אין סלבריישן’ הוסרט ב-1975 עם בריאן קוקס ואלן בייטס בתפקידים הראשיים.

ההפקה הנוכחית בווסט-אנד מצליחה להקרין היטב את הקושי שבהתמודדות עם סודות משפחתיים, את המתח הנלווה לחשיפתם, והאופן בו הוא משפיע על בני המשפחה על אף הקרבה והאהבה ביניהם, שגם מועברים בצורה מוצלחת. השחקנים עושים עבודת אנסמבל טובה, ובולטים במיוחד האב (טים הילי), האם (דבורה מולוי) וכאמור, אנדרו (פול הילטון).

ואם מדברים על חגיגות: בסוף ההצגה נערכה מחוץ לתיאטרון חגיגה גדולה יותר מהחגיגה הבימתית. קהל גדול – ובהחלט לא שיגרתי לדרמת יחסים מורכבת שכזו – חיכה בחוץ לכוכב אורלנדו בלום בניסיון לקבל תמונה או חתימה. מי מהם שהיה באולם בהחלט זכה לראותו באור אחר לגמרי.