להיפרד מלונדון, העיר האפורה, הקרה, ההולכת ומתערטלת עם השנים מאנגליותה, שלא יודעת את אור השמש העזה (יש דברים שלא ניתן לשנות ושלנצח יישארו ללא תקנה). העיר אשר לא צומחות בה אהבות גדולות, גם אם האמנות, הגרה בכל הגלריות ואולמות התיאטרון שכאן, מרגישה פה בנוח. זו האמנות – או מוטב האומניות – שלאורן נתחמם, בעיקר כשקר ומצפים בחוץ למטר. וזה הלא תמיד המצב.
להיפרד גם מהוויית החיים הישראלית הסוערת כאן – ששלטה בחיינו וששלטנו בה, ישראלים, מי בתפקיד (שגרירות) ומי במוצא ובטבע-שאין-לשנותו, ושדרכה ראינו גם את הכול מסביב, ובעיקר את הביקורת. הו, כמה ביקורת. כעבור טייל בצד נהר התמזה, הלכנו לעיתים מול (ובתוך) נהרות גועשים של שנאה ואיבה מזת קצף לציונות. רק חסד ההיסטוריה הבריטית, שלא נוגעה בנגע הפאשיזם האירופי (היחידה מכל עמי אירופה!), היה מקור נחמה ומפלט בהמולת הימים הרעים שהיו, ושעוד נכונו לאלה הנשארים כאן (ולמצטרפים החדשים אליהם). וגם איים של ידידות ומפרצים של תבונה ושפיות, שעוד נותרו במורד הנהר היו כקנה סוף להיאחז בו.
התמזה היה לנו הנהר, וכעת הזמן הוא הנהר. נהר שהכול נסחף בשטפו; מה שצריך לקרות הוא שקורה, כתב הקיסר מרקוס אורליוס בשדה הקרב שלו (הרהורים). זה אפוא זמני להיסחף בנהר הזמן – ולהיפרד ולהודות. להודות על שניתן לי בארבע השנים שחלפו לעמוד בלב-חצוי בתוך הזמן והמקום הזה: לשלוח מבטים אלכסוניים אל תרבות אחרת, זרה ומוכרת, אל הליכות החיים, עידוני השולחן וטירוף המחלוקות שלה – האפולוגטיות הבריטית החביבה והאדיבות המכבדת, שהולידה גם אנרכיזם טעון-רדיקליזם, המתפרץ ברחובות מפעם לפעם.
אבל גם (ובעיקר) להיות מעורב, יוצר ובן בית רצוי בה – ללמד סטודנטים אנגלים (וזרים… למעשה יותר זרים מאנגלים) את חוכמת הדין האנגלי (לא הבריטי, כי אין די בריטי!) המסדיר את חייהם; להשתכר כאן כאחד הסובאים ולהוציא בני מעיים בפאב אנגלי או במועדון חשוך על פי המרשם המסורתי; ולהחליף דברים נוקבים עם לורדים אנגלים מנומסים וברוניות מנומסות. טוב, מי יותר ומי פחות…
להודות לחברים שהיו למשפחה, ולקולגות ולמנהלים שהיו לחברים, ובעיקר לשניים – לאלון רוט-שניר ולרון פרושאור – על שנתנו לי להימנות עם המעטים (מדי), העומדים כאן על משמר עמם ומולדתם. בחפירות הקדמיות. ואין בזה מליצה או פיגורטיביות-סתם. עשיתי בתשוקה ובאהבה גדולה (ובדמים קטנים…) את המעט שניתן לי ושהיה בכוחי לעשות.
מי חכם ויוכל לכלוא במילים את מלאות הדברים והחיים שנחוו כאן בפרק הזמן בן ארבע השנים. זמן שלא עצר מלכת. בגרתי בו. ובזכותו. יש דברים שרק הזמן יאירם ממרחק באור תבונתו. מי שאינו מכה שורש אינו שב, כתב המשורר (זך, 1955). הכיתי כאן שורש, ואחרים הכו שורש בי.
הכותב עבד עד לאחרונה כיועץ בשגרירות בלונדון וכעת משמש כיועץ במשלחת הישראלית לאום.
