שנה חדשה תמיד תופסת אותנו קצת בהפתעה. ברוב המקרים, כאשר ישנה תקופת מעברים, אנחנו מרגישים צורך לבדוק את עצמינו מבפנים ומבחוץ ולעשות מעין חשבון נפש עם האני הפנימי והסביבה החיצונית. גם תחילת שנת הלימודים מגיעה כהתחלה משמעותית הטומנת בתוכה הזדמנות למשהו חדש.
התחלה יכולה להיות קלה או מלווה בתחושות נעימות פחות. אלו הן תחושות מאוד אישיות שלרוב יהיו מושפעות בעצם מהמקום שממנו אנו מגיעים. כיצד עברנו משלב לשלב? האם הצלחנו להיפרד מהישן? האם יש לנו את היכולת לפנות מקום למשהו חדש? נסו להיזכר כמה פעמים הרגשתם, כהורים, קושי להיפרד ממורה או גננת אהובים, כמה קשה היה לחשוב על השלב הבא של ילדיכם. תמיד חזרה אליכם הדמות של אותה גננת או מורה ובעצם ההתחלה החדשה בכיתה או בגן נראתה כמשימה בלתי אפשרית.
הילד רוצה להתפתח, רוצה להמשיך הלאה ולהתקדם לעבר השלב הבא ואתם ההורים עוד שקועים בגעגועים לאותה דמות. רק כאשר ראיתם שהילד יכול להיות מאושר גם בסביבה החדשה, יכולתם להרפות ולסגור מעגל פנימי ובעצם לאפשר לילד להתפתח ולהמשיך בכיוון הנכון לו. הרבה פעמים הקושי בהתמודדות עם השינוי הוא שלנו ההורים ולא של הילדים. הילד כבר מרגיש מוכן לעבור לשלב הבא ואנחנו רוצים אותו עדיין קטן או קרוב אלינו, ומתקשים לאפשר ולתת לו לעשות את התהליך הטבעי של מעבר משלב לשלב, מסיום להתחלה ומהתחלה לסיום.
היכולת שלנו להכיל בפנים את העבר ולמרות זאת להסתכל קדימה היא זו שתאפשר לנו ולילדים שלנו לצמוח ולגדול. מאוד קשה להרגיש טוב אם נמצאים ברגע ההווה בו-זמנית גם בעבר וגם בעתיד ומחזיקים את הכול פתוח. זה כמו לנסות להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת וברור לכולנו שזה לא אפשרי.
כולנו זוכרים את השלב שהחלטנו להיפרד ולהגיע ללונדון ולא משנה לפני כמה שנים או ימים זה היה. כמונו, ילדים שמגיעים לפה הם ממש חצויים. מצד אחד, חשוב להם להיות בקשר עם החברים מישראל, ומצד שני, הם רוצים להכיר ילדים חדשים ולבנות חברויות וקשרים. החברים בישראל מהווים עבורם משענת בטוחה, תומכת ומוכרת. מאחר והיום הכול נגיש, הקשר עם החברים הוא קל ופשוט עבורם. בין הטלפון למחשב, לסקייפ ולשאר הטכנולוגיות, הם מאוד עסוקים במה שקורה עם החברים בישראל ומנסים לקחת חלק פעיל בחיי החברה שם. הקושי להתאקלם פה נוצר משום שהערוץ של החברים מישראל הוא כל הזמן פעיל. לא מושקעות אנרגיה והתמודדות בקשרים ובחברויות פה.
אבל השינוי יכול להתחולל והילד יכול להגיע למצב שבו הוא מרגיש בטוח עם החברים החדשים ולא זקוק עוד לתמיכה ולמשענת של החברים בישראל. כל עוד הילד עסוק במה שקורה שם, הוא לא יכול להיות פה באמת ולמצוא את המקום עם החברים והקשרים המתאימים לו.
חשוב לראות את הרגע בו החלטנו להרגיש שאנחנו חיים פה ולחוות את הרגעים כאן ולא כל הזמן להסתכל לאחור. זה רגע שבו חשים את השינוי ואז ניתן לפתח דברים חדשים ולא להישען כל הזמן על העבר. המפגש בין ישן לחדש לא ייגמר לעולם ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מחיינו. יש לו פוטנציאל להעשיר אותם מאוד. לכן, אני מאמצת את המשפט הפשוט והיפה שכל סיום הוא התחלה חדשה. השאלה היא לאן מופנה המבט – קדימה או אחורה?
