אך כאשר נראה שמשתמשים בתותח כנגד זבוב, עולה החשד שמא מדובר בדבר הרבה יותר גדול מזבוב ואכן יש, בו, בפייגלין, הרבה יותר: מבחינה עקרונית, פייגלין הוא סמל. הוא מייצג בדעותיו עמדה רעיונית ערכית המנוגדת בתכלית לעמדתה הפוליטית של בריטניה לגבי מערכת ההתייחסות הראויה כלפי ערבים.
בהקשר זה, מבטא האיסור על פייגלין את כניעתה של בריטניה לאזרחיה הערביים. במכתב שקיבל משה פייגלין לגבי הסיבה לאיסור על כניסתו לבריטניה נאמר, בין היתר: יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה. עניינית, זהו היפוך סדר הסיבה-תוצאה, שכן האלימות הערבית, שמוצגת כחששם של כותבי הדברים, היא המהווה את היסוד העובדתי של עמדת פייגלין ולא להיפך, באשר היא איננה מהווה עתיד מופשט אלא הווה מוחש.
במובן זה מהווה האיסור על פייגלין כשל חמור לא רק מבחינה הגיונית, באשר האיש מעולם לא נקט באלימות או הצהיר על כוונה כזו מצידו, אלא גם, במיוחד על רקע התגברות כוחה של הישות הערבית באירופה, הצהרה על כניעה, הסכמה ונסיגה לפלישה זו של הערבים למערב.
אך מעבר לכניעה מחפירה זו של נציגת תרבות המערב לערבים, האיסור על פייגלין מהווה מבחן לכל מי שעלול להיפגע בעתיד מאיסורים דומים ואולי אף חמורים יותר. אנשי ציבור ישראליים, יהודיים ורבים מתומכי היהדות וישראל, שעלולים למצוא את עצמם נושאים חותמת של לא כשרים.
סביר שאת מבחן פייגלין יזמו גורמי שמאל פוליטיים בישראל והמסר שהצליחו להעביר דרך משרד החוץ הבריטי צריך לעורר רבים לשאול שאלות
לגבי הקשר בין השמאל לממשל הבריטי, במיוחד לאור העלייה בפעילות האנטי-ישראלית במוסדות האקדמיים בבריטניה בשנים האחרונות. גורמים אלה תרמו לקיומם של רבים מהאיסורים והחרמות שהוטלו לאחרונה מצידם על גורמים ישראליים.
בכלל, לגבי הדרך בה רואה הממלכה הבריטית את ישראל ואת היהדות, כדאי ליהודים ולישראלים להתבונן מעבר לסוגיה הפייגלינית, מתוך מחשבה על הערכים שהיא מייצגת; אחר הכול, לבריטניה יש היסטוריה של מסורת אנטישמית מוצהרת עוד זמן רב לפני שאסרה על פליטי השואה להגיע לחופי ישראל במסגרת שליטתה המנדטורית. למעשה, הניסיון להצרת צעדיו של יהודי ישראלי משתלב באופן מושלם עם האיסור החוקי ההיסטורי על כניסת יהודים לבריטניה, אשר בוטל רק בעת החדשה אבל כמה ישראלים רואים חשיבות כלשהי בפרט היסטורי רחוק כזה?
מכל זה ברור כי מבחן פייגלין אינו מופנה כלפי האיש, אלא כלפי כל מי שרואה את עצמו מיוצג במידה מסויימת על ידו ומדובר, למעשה, בכל יהודי ו/או ישראלי, ובמיוחד במי שאינו רואה בעין יפה את האלימות הערבית בעולם של היום.
אף כי ההיסטוריה החוקית האנטישמית שהוזכרה לעיל איננה קיימת יותר, יש בעובדת קיומה בעבר משום רמז לתשתית הרגשית של הבריטי כלפי היהודים; סביר שהוא רואה בהם כבר מזה דורות מועדים לפורענות וזהו, כנראה, מה שעליו בנו המשטינים, כשהגו את רעיון האיסור שהוטל על פייגלין.
כך או כך, זה צריך להיות ברור שמי שעומד למבחן במקרה זה איננו פייגלין אלא הקהילה היהודית-ישראלית. במיוחד על רקע העובדה שמדובר במי שנושא את אחד מהקולות האופוזיציוניים הרמים והברורים ביותר בישראל של היום, שאלת המבחן היסודית בהקשר זה היא: מה תהיה אם בכלל – התגובה?
* הכותב הוא פילוסוף ואמן, חבר בתנועה ‘מנהיגות יהודית’.
