כשניצה ספיירו מספיירו-ארק קמה להציג את נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, היא משווה את המיתוס של בעלה זל לשמשון הגיבור – היא פוגעת בול. במשך שעתיים אנחנו יושבים, צעירים ומבוגרים – הדור שעקב אחר החדשות בדריכות במאי 65, והדור שהכין פלקטים בבית הספר – מרותקים אל האשה שמספרת במילים מדודות ועצורות על אלי כהן שלה, הבעל, האב, החלל.
אלמנתו של המיתוס הישראלי, מספרת על הצד שלה במשוואה. הוא נוסע, היא נשארת לטפל בשלושת ילדיהם. מה עשה באמת בזמן הזה היא תגלה רק בדיעבד. ארבעים שנה מאוחר יותר, קשה לנדיה כהן לדבר על בעלה. הקושי הולך וגובר ככל שהסיפור מתקרב אל הלכידה, המשפט, ההוצאה להורג, הימים שאחרי. בהפוגה קלילה בודדת, היא מספרת על החופשה הראשונה של אלי והשינוי שחל בו שפם כזה גדול אתם לא ראיתם בחיים שלכם.
נדיה כהן הגיעה לאנגליה עם בתה סופי, כדי לקדם את העמותה להעלאת עצמותיו של אלי כהן ארצה. לאחר ארבעים שנה, המעט שנותר הוא להביא את שרידי בעלה זל לקבר ישראל. עוד אלון שלום ריחני, העומד בראש העמותה, נשא דברים בתחילת הערב, זהו חוב מוסרי שלנו להחזיר את עצמותיו ארצה. אם סוריה רצינית בכוונות השלום שלה, אין סיבה שלא יחזירו, כמחווה הומניטרית. אלון מגדיר טרוריזם כשימוש ציני בכאב של האויב ועל פי הגדרתו, אי החזרת השרידים הוא אקט טרוריסטי.
הרבה כעס על המדינה ששלחה את אלי אל מותו מצטבר בשלב השאלות. אבל נדיה כהן אינה נגררת להשמצות. על השאלות, אישיות והסטוריות כאחד, היא עונה באותו טון קצוב בו דברה כל הערב. פעמיים הפסידו את אלי, היא מספרת. אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי יום כיפור החזירו גנרלים סורים. למה לא דרשו אותו אז?
ועוד ריחני מוסיף בעבר, הסורים סירבו אפילו להזכיר את השם. עכשיו אומרים שהעניין ייושב במסגרת הסכם שלום כולל. אני מעריך שאם ישראל תדון עם סוריה, הוא יוחזר כמחווה בתחילת השיחות.
נדיה כהן מופיעה לפני קהל בארץ ובעולם כדי שיזכרו. קשה לעמוד לדבר, לחזור ארבעים ושתיים שנה אחורה, אבל אני חייבת כדי להעביר את זכרו, זה סיפור חיובי לנוער ולמדינה.
בסיום המפגש קראה נדיה כהן לנוכחים לכתוב מכתבים לשגרירות הסורית בלונדון, ולבקש לאפשר את העלאת עצמות בעלה מסיבות הומניות. נדיה כהן תחזור ללונדון למפגש נוסף בעוד כחודשיים. לפרטים ניתן להתעדכן באתר של ספיירו ארק:
