קשה לתאר במילים רהוטות את התחושה הזו שרובצת עליך, שוודאי רובכם מכירים, כשיש מצב ביטחוני קשה בארץ ואתה לא שם. אחרי יותר מעשר שנים שבהן הזדמן לי להיות בחזית של כל האירועים המבצעיים הגדולים שהיו לנו – בין אם מבצעית, פוליטית או מדינית – התחושה הזו מציקה במיוחד. תוסיפו לזה שהפעם באמת כל אחד מבני משפחתי או חבריי היה במילואים או במקלטים – ותקבלו תחושת אשם יהודית ופטריוטית כזו, שהיא גם מעיקה ומסתכלת.
אבל מעבר לזה, שמונת הימים של מבצע עמוד ענן בלונדון חידדו לי עניין שלא היה מובן דיו קודם. כולם מדברים עלינו, עוסקים בנו, מציעים לנו ומחליטים בשבילנו – אבל הם לא באמת מכירים אותנו ולא ממש יודעים מה קורה אצלנו. התובנה הזו היכתה בי כל כך חזק, שהיא גרמה לי – אדם שהשקיע (וישקיע) המון ממרצו נגד הממשלה המכהנת – לעשות כל מה שאני יכול כדי לסייע לה, ולהילחם מכאן את מלחמתה. מצב אמיתי של אם אין אנו לנו – מי לנו.
זה התחיל ברגע התחלת המבצע, הפגיעה בג’עברי. קיבלתי את הודעת האס.אם.אס ומיד נזכרתי בכל המבצעים בעשור האחרון שניסו לפגוע בו ושאני הייתי מעורב בהם (והיו ודאי הרבה אחרים שלא הכרתי). שמחתי בלבי שהצלחנו סוף-סוף למנוע ממנו להמשיך במעשיו. אבל מסביבי, באוניברסיטה, כל הפרופסורים והמומחים ניסו להבין למה עכשיו ולמה פתאום. מן חצי ספק, חצי האשמה. חשבתי שהציניות, שעטפה את כל הטענות שהושמעו נגדנו, הייתה עניין אקדמאי פנימי של מי שפגשתי כאן. אז זהו – שלא.
בבוקר שלמחרת, הגעתי לתדרוך שאורגן על ידי בייקום, הארגון שפועל למען ישראל בתקשורת הבריטית. זה היה תדרוך שאורגן מראש לכבוד הבחירות עם כתבים בריטים, אבל הפך מאותו בוקר לתדרוך ביטחוני-מבצעי וכל הכתבים, ללא יוצא מן הכלל, ניסו להבין את המניע הפוליטי של נתניהו מאחורי הפעולה הזו. שוב מצאתי את עצמי עומד מול קבוצה של אנשים משכילים, מבינים בתחומם, רציונליים ולעיתים שוחרי טוב, המטילים ספק כל כך עמוק בהיגיון המבצעי של הפעולות שלנו, ומשתכנעים בקונספירציות מאוד חלולות. תאמינו לי, אמרתי להם, אני לא חסיד של נתניהו, אבל אתם עושים לכולנו עוול בחשיבה הזו, והסברתי למה אין שום הגיון שתומך בטענה הזו.
מיום ליום – ככל שפגשתי יותר מראיינים, יותר פוליטיקאים ויותר קולגות, בראיונות שארגנה השגרירות – הכתה בי אותה תובנה, שהבורות מעוורת והסיסמאות כל כך קליטות. אתם חייבים לנהוג באופן מידתי, הטיחה בי אחת מבכירות הלייבור בדיון בבי.בי.סי. מידתי?, עניתי, אתמול פגע טיל עם 90 קג חומר נפץ בבניין מגורים במטרופולין, במרכז הארץ. מה יהיה מידתי לזה? אולי המילה הזו נוחה לשימוש, אבל לא טומנת בחובה דבר. חייבים להפסיק את האש ולחזור למומ, אמר שר בריטי בכיר. אני בעד מומ, אבל החמאס – שמייצר את האש – מתנגד לפיתרון שתי המדינות ולמומ עם ישראל, אז מה הקשר?
אני בטוח שאתם, שקוראים את זה, משחזרים בדמיונכם עכשיו מקרים דומים שאתם חוויתם באותם ימים, גם אם לא בטלוויזיה – אז בחצר, במשרד או בכיתה. זה לא באמת משנה אם זה חבר פרלמנט, שכן או עמית. קשה להיות בחוץ לארץ כשהסירנות מופעלות, אבל המלחמה היומיומית שאתם מנהלים כאן לא רק מרגיעה את המצפון – היא גם מאוד הגיונית. כיפת הברזל לטילים בארץ עובדת בחירום. כיפת הברזל לבורות כאן בלונדון, לעומת זאת, כבר עובדת בשגרה. ליירט בורות לעיתים קשה מליירט טילים, אבל אי אפשר לנצח אחרת.
* הכותב שימש בחמש השנים האחרונות כעוזרה האישי ודוברה של ציפי לבני. קודם לכן שימש כדובר כוחות הביטחון ברצועת עזה. כעת הוא נמצא בלונדון במלגת אטקין במכון ICSR בקינגס קולג’.
