זה בטח נכון מה שאומרים, שהכי חשוב בעת מצוקה זה לשמור על פרופורציות, אבל זה קצת קשה כשבפעם האלף סוכן נדלן אומר לך שהדירה הדחוסה, המתפוררת, הלא-מרוהטת ועם התחנה של האוטובוס-לילה מתחת לחלון של חדר השינה, שבה שניכם עומדים כרגע עולה 230 לירות לשבוע, לא כולל כלום. אבל איך זה יכול להיות? רק בדרך לכאן מהתחנה ראיתי ארבעה שלטים צהובים עם בקשה מהמשטרה לעזרת הציבור בפיענוח רצח, וכולם כאן קוראים את הסאן. כבר אחרי השבוע הראשון של החיפושים השלמתי עם העובדה שגם הדירה הבאה שלי בלונדון תהיה בשכונה שמככבת בעיתונות במדורי הפלילים ולא במוספי העיצוב והלייפסטייל, אבל 230 לירות לשבוע, 1000 לירות לחודש, 12,000 לירות לשנה? בספטמבר, הסוכן מסביר לי בחוסר סבלנות, אתה מקבל פחות בשביל הכסף שלך. הביקוש גבוה ביחס להיצע. זה הכל ענין של פרופורציות, אתה מבין.
ואז אני באמת מבין – פרופורציות הן התשובה להכל. אז בפעם הבאה שמישהו שואל אותי אם לדעתי התגובה של ישראל בקיץ הזה היתה לא פרופורציונלית למתקפה של חיזבאללה, אני לא אתחיל להכנס לסיפורים על תולדות הקונפליקט ועל יחסי צבא-חברה בישראל. מיותר. אני פשוט אסביר שזה עניין של פרופורציות. מה, הרי גם הפלשתינאים התחילו אינתיפאדה בגלל ביקור של ראש אופוזיציה בהר הבית. לא מוגזם? ומלחמת העולם הראשונה לא פרצה בגלל רצח יורש עצר אוסטרי? והרי היום זה כבר כמעט מוסכם שאם מישהו מקלל את אחותך זה בסדר להביא לו נגחה בחזה. אז גם להטיל מצור על לבנון, להפציץ את בירות ולמקש את דרום לבנון באלפי פצצות מצרר זה לגמרי סביר למען שיקום יכולת ההרתעה.
כן, מדובר כאן בפרויקט שיקומי, לא הרסני חס וחלילה, אם מסתכלים על זה מהזוית הנכונה. אנשים כאן פשוט לא מבינים שבמזרח התיכון אתה חייב שתהיה לך יכולת הרתעה אם אתה רוצה למנוע מאחרים לפתוח נגדך במלחמה, ובשביל לשמר את יכולת ההרתעה הזו אתה חייב לפתוח במלחמות נגד אחרים אחת לכמה שנים. מה לא ברור כאן?
מאמרים קשורים
באותה שיטה, בפעם הבאה שאני משוחח כאן עם מישהו מחברי הקהילה היהודית שהיו מאוד מודאגים מהאופן החד צדדי שבו דווח על המלחמה בתקשורת, אני לא אציע לו להסיט את הדאגה שלו כלפי הסיבות שבגללן מדינת ישראל בכלל הגיעה אל המלחמה הזו והאופן שבו היא ניהלה אותה. אני רק ארגיע אותו שזה בסך הכל ענין של ביקוש והיצע, והרי ידוע שהביקוש לסיפורים חדשותיים שבהם מדינה שנתפסת כמערבית ועשירה נלחמת במדינה לא-מערבית ולא-עשירה נמצא בשיאו. אותו סיפור יכול להיות מזעזע כשישראל מעורבת בו או זניח כשהוא קורה בדרום הסהרה או על אי אינדונזי מרוחק, כמו שדוגמנית אחת יכולה להיות רזה מדי בשביל מסלול התצוגה במדריד אבל כשרה למהדרין בלונדון.
לכן אותם אנשים טובים שיצאו לרחובות להפגין נגד הרס לבנון לא יטרחו, ברובם המכריע, להרים צעקה דומה גם נגד טבח ההמונים בדארפור או שאר שלוליות הדם שנקוות ללא הרף על כל רחבי הגלובוס. כשעורך דין מצליח מואשם בפשע חמור זה חומר לכותרות ראשיות, אבל ידיעה על אותו פשע בדיוק תקבל פינה נידחת בעמוד מרוחק אם הוא בוצע בין שני עניים בשכונה די מפוקפקת, אפילו כזו שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם בה שכר דירה. ככה זה, פרופורציות.
