הגרסה הנוכחית של ‘המלך ליר’, בבימויו של רופרט גולד, שרצה כרגע בתיאטרון ה’יאנג ויק’, היא אינה מתאימה לבעלי לב חלש. באחת מהצגות ההרצה דווח שאחד הצופים התעלף כשראה את עיניו של גלוסטר נשלפות על-ידי רגן, בתו האכזרית של ליר. מבחינה זאת מצליחה ההפקה להעביר באופן מוחשי את האכזריות העקובה מדם הלקוחה הישר מהטקסט המקורי של שייקספיר. אולם, למזלנו, זה אינה חזות הכל, וההפקה מעבירה את הפיוטיות הנפלאה הגלומה בטקסט. סצנת הסיום קורעת הלב, בה המלך ליר, שאיבד את שפיות דעתו, מבכה את גורל בתו האהובה, קורדליה, שנרצחה – הוא מהרגעים החזקים והמרגשים שראיתי בתיאטרון בתקופה האחרונה.
המלך המזדקן, ליר מכנס את שלוש בנותיו: גונריל (שבהפקה הנוכחית הרה ללדת), רגן וקורדליה, בתו הצעירה והאהובה, על-מנת להחליט איך לחלק את הממלכה בעת פרישתו. הוא שואל אותן עד כמה הן אוהבות אותו על-מנת להחליט איזה נתח לתת לכל אחת מהן. שתי האחיות המבוגרות מפליגות בשבחים בעוד קורדיליה אינה יכולה למצוא מילות חנופה שימצו את אהבתה ובכך גוזרת את גורלה לנישול, גירוש וגלות משפילה. מכאן מתחילה ‘טרגדיה של טעויות’ כשליר המלך הפורש מוצא את עצמו מושפל ומודח בהדרגה על-ידי בנותיו שבידיהן הוא הפקיד את כל רכושו וגורלו.
ההפקה התחילה דרכה בליברפול, ועברה ללונדון אחרי כמה שינויים. הסיפור של ליר, מועתק בהפקה הנוכחית לסוף שנות ה-70, כשהשלטון באנגליה התחלף ומרגרט תאצ’ר הפכה לראש ממשלה: תקופה בה החומרנות והכוחנות החלו לתפוס את מקומם של המעמדות האנגליים המסורתיים. מבחינה זו הבחירה מתאימה: ליר שמייצג את הישן נשאר מאחור ומאבד את כוחו כשהעולם מסביבו משתנה והופך להיות חומרני ואלים הרבה יותר.
העיבוד הנוכחי והקונטקסט של המציאות העולמית המתחדשת מדי יום, הופכת את המחזה לכמעט אקטואלי ומודרני. הסט האפקטיבי על הבמה נראה כמו מגרש כדורגל נטוש, מוקף בחומה מוכת אזוב. רופרט גולד, אחד הבמאים המככבים כרגע בשמי התיאטרון האנגלי (ביים את ‘מקבת’ עם פטריק סטיוארט ולאחרונה גם את ‘אוליבר’) שופע רעיונות כתמיד. לעיתים יש שפע רב מידי של אפקטים שלא כולם מובנים או לגמרי נחוצים. עם זאת ההצגה מצליחה להעביר את המסר שהרדיפה אחר העושר סופה טרגדיה.
