כדורגל בלונדון – המדריך האלטרנטיבי

למי מאיתנו, הישראלים בלונדון, זה לא קרה: בני משפחה או חברים מגיעים מהארץ לבקר אותנו, ומה שהם הכי רוצים לעשות בלונדון זה לצפות במשחק כדורגל. קשה להאשים אותם: הפרמיירליג היא הליגה העשירה והטובה בעולם, ולונדון היא ביתן של לא פחות משבע (!) קבוצות פרמיירליג. ארסנל, צ’לסי, טוטנהאם, ווסטהאם, פולהאם, ברנטפורד וקריסטל פאלאס משחקות על בסיס שבועי נגד הקבוצות הכי טובות בעולם וכל משחק שלהן מושך עשרות אלפי אוהדים ותיירים (והמחירים בהתאם).

אבל יש גם חוויות כדורגל אחרות בלונדון, אלטרנטיביות, מחוץ למסלול השחוק של התיירים. חוויה אנגלית אמיתית שהיא גם מסע למקומות אחרים בלונדון אבל גם מסע בזמן לעידן של כדורגל עממי יותר, נגיש יותר, לאצטדיונים שנראים פחות כמו חלליות מצוחצחות, אבל אפשר להרגיש בהם את ההיסטוריה והאופי של המועדון ושל הקהילה שלו. יש באנגליה עולם שלם של ליגות שאינן הפרמיירליג. המדריך האלטרנטיבי לכדורגל בלונדון מיועד למי שלא רוצה רק לראות כדורגל באנגליה, אלא גם להכיר באמת את הכדורגל האנגלי.

אתחיל בכמה המלצות כלליות: לכל הקבוצות שמצוינות בכתבה הזו, הדרך הטובה ביותר לקנות כרטיסים היא פשוט דרך האתר הרשמי שלהן. בדרך כלל, בהתראה סבירה, אפשר למצוא כרטיסים, זה פשוט כרוך בהרשמה בחינם לאתר. מחירי כרטיסים משתנים כמובן בהתאם לליגה ולזהות היריבה, אבל אפשר לומר די בביטחון שלכל הקבוצות שמוזכרות כאן אפשר לקנות כרטיס במחירים של בין 15-30 פאונד. עונת הכדורגל בכל הליגות נמשכת מאוגוסט עד מאי, כך שזה בדיוק הזמן לתכנן ביקור בעונה הבאה. מומלץ להגיע מוקדם, לפחות שעתיים לפני שריקת הפתיחה ולשתות בירה או שתיים בפאב המקומי עם אוהדי הקבוצה. אוהדי הקבוצות מופתעים בדרך כלל שזרים מגיעים למשחקים, וייתכן מאוד שאפילו כמה מהם יפתחו אתכם בשיחה. אם זה יקרה – ציינתי, לשימושכם, שחקנים ישראלים ששיחקו בקבוצות הללו, ותוכלו לשאול את ותיקי היציע האם הם זוכרים אותם. בואו נתחיל דווקא קצת מחוץ ללונדון.

ווטפורד

ליגה: צ’מפיונשיפ (הליגה השנייה)

איפה: אצטדיון Vicarage Road, ווטפורד. אפשר להגיע עם האוברגראונד ל-Watford High Street.

למה? כי אם זה מספיק טוב לאלטון ג’ון, זה מספיק טוב גם לנו ישראלים: רוני רוזנטל, אלון חזן

פאב: The Red Lion.

נכון, ווטפורד היא לא חלק מלונדון, אלא רק פרבר, אבל היא בהחלט יעד שווה. אוהדי ווטפורד מכונים ”הצרעות”, ויכולים להתגאות באצטדיון ביתי מאוד עם אווירה טובה. עבור מאמנים, ווטפורד היא באמת קן צרעות: הבעלים האיטלקים של הקבוצה, משפחת פוצו, ידועים בכך שהם מפטרים מאמנים בתדירות גבוהה והמצב אף פעם לא יציב. למרות זאת, ווטפורד בשנים האחרונות מתנדנדת בין הפרמיירליג לבין הצ’מפיונשיפ, ואולי עוד תשוב לליגה הבכירה. האוהד הידוע ביותר של הקבוצה הוא סר אלטון ג’ון שאף היה הבעלים בעבר. כדי להציל את ווטפורד אהובתו, הוא קיים הופעות בוויקרג’ רואד ותרם את ההכנסות. כיום, סר אלטון הוא נשיא כבוד לכל ימי חייו, אחד מיציעי האצטדיון קרוי על שמו, הרחוב שמאחוריו נקרא, רשמית, Yellow Brick Road, ומילים משיריו של סר אלטון חקוקות על הקיר. תזכורת לכך שכדורגל באנגליה הוא קודם כל חלק מהתרבות.

קווינס פארק ריינג’רס (ק.פ.ר.)

ליגה: צ’מפיונשיפ (הליגה השנייה)

איפה: אצטדיון Loftus Road שבמערב לונדון. אפשר להגיע עם ה-Central Line לתחנת White City.

למה? האצטדיון הכי קרוב למרכז לונדון

מאמרים קשורים

יש להצ”ע מה להציע

אני חוזר הביתה

הבית הישראלי הוא הבית שלכם

שינויים מהותיים בחוקי ההגירה לממלכה

ישראלים: דוד פיזנטי, טל בן חיים (הבלם), יוסי בניון, תומר חמד, בן שהר

פאב: The Queens Tavern

לופטוס רואד, אצטדיון אנגלי קלאסי, הוא הבית של קווינס פארק ריינג’רס למעלה ממאה שנה. בעלת הבית, ק.פ.ר. היא מועדון ותיק שעד לא מזמן היה בפרמיירליג. עם זאת, שנים של השקעות כושלות דרדרו את הקבוצה למאבקי הישרדות. נכון לכתיבת שורות אלה, נראה שק.פ.ר. לא תרד ליגה העונה, ואם אכן כך יהיה ישחררו במערב לונדון אנחת רווחה. אם אתם רוצים לשלב ביקור באצטדיון מסורתי עם אווירה מיוחדת עם מסע קניות – לופטוס רואד, הסמוך לקניון ווסטפילד הענק, הוא המקום. בק.פ.ר. חוגגים שער של הקבוצה הביתית לצלילי הלהיט Papa’s Got a Brand New Pigbag משנות ה-80, ואם תראו את ק.פ.ר. מבקיעה (לא מובן מאליו בימים אלה) גם לכם הוא לא יצא מהראש.

מילוול

ליגה: צ’מפיונשיפ (הליגה השנייה)

איפה: The Den, דרום לונדון. אפשר להגיע באוברגראונד לתחנת Surrey Quays או ברכבת ל-South Bermondsey.

למה? כדי שתוכלו לומר שהייתם במשחק של הקבוצה הכי קשוחה באנגליה ושרדתם כדי לספר על זה

ישראלים: אין פאב: The Blue Anchor

כל מי שצפה בסרט Green Street עם אלייג’ה ווד יודע שאוהדי מילוול ידועים לשמצה. ה”אריות” מדרום לונדון אימצו בחום את השם הרע שיצא להם והמוטו הכמעט רשמי של הקבוצה הוא No one likes us, we don’t care. למרבה המזל, שנות השיא של החוליגניזם באנגליה עברו מזמן, וכיום משחקיה של מילוול הם בטוחים מאוד לצפייה (הפעם האחרונה שבה נרשם אירוע אלים משמעותי הייתה לפני 15 שנה, במשחק נגד היריבה השנואה ווסטהאם). עם זאת, מתחת לפני השטח, ידוע שאוהדי מילוול מזוהים עם הימין הקיצוני, עניין חריג בבריטניה שבה, בניגוד לשאר אירופה, הפוליטיקה נשארת מחוץ ליציע. בכל אופן, לאוהד הנייטרלי זה לא אמור לשנות וכיום משחקיה של מילוול מציעים אווירה חמה במרחק קצר ממרכז לונדון.

צ’רלטון

ליגה: ליג 1 (הליגה השלישית)

איפה: The Valley, צ’רלטון, דרום מזרח לונדון. כדאי להגיע ברכבת לתחנת Charlton.

למה: בגלל האותנטיות

ישראלים: טל בן חיים, תומר חמד, בירם כיאל, גיא לוזון (מאמן)

פאב: The Bugle Horn

צ’רלטון היא קבוצה שכונתית. בכל מובן, לטוב ולרע. הקימו אותה ב-1905 קבוצת נערים בני 14-15, תושבי השכונה הענייה שבדרום מזרח לונדון, שפשוט רצו מסגרת לשחק בה כדורגל. במשך רוב שנות הקבוצה, גם הניהול שלה היה שכונתי למדי והיא ידעה עליות ומורדות. נכון להיום, אנחנו בשלב המורדות. צ’רלטון בליגה השלישית ולא משחקת או מתנהלת כרגע כמו קבוצה שיכולה לעלות משם. למרות זאת, לצ’רלטון יש קהל מצויין ונאמן ואצטדיון גדול (27 אלף מושבים). כדאי לבקר בו בסיור מודרך: המדריך ייקח אתכם אל חדרי ההלבשה וכר הדשא, אבל גם אל גבעה קטנה הצופה אל מרכז המגרש, מאחורי היציע, בה קבורים אוהדי צ’רלטון שביקשו להיטמן במקום בו אפשר לראות את הקבוצה האהובה שלהם.

לייטון אוריינט

ליגה: ליג 1 (הליגה השלישית)

איפה: Brisbane Road, לייטון, צפון מזרח לונדון. אפשר להגיע עם ה-Central Line לתחנת Leyton

למה: אחד המועדונים העתיקים ביותר באנגליה

ישראלים: אין

פאב: הבר הרשמי של אוהדי אוריינט, אם הוא מלא – Leyton Technical.

לייטון אוריינט ממזרח לונדון הוקמה על ידי עובדי חברת ספנות ב-1881 והיא המועדון השני הכי עתיק בלונדון. בפינות של אצטדיונה הביתי, בריסביין רואד, יש מגדלי דירות בהם גרים אנשים שצופים במשחק דרך חבל הכביסה שלהם. לאוריינט יש קשר הדוק להיסטוריה של בריטניה: על הקיר בפאב האוהדים תוכלו לראות תמונות של כמה משחקני הקבוצה שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. אחרי שנים רעות בהן ירדה ליגות בזו אחר זו, אוריינט סוף סוף רואה את האור ועלתה כל הדרך בחזרה לליג 1. הבעלים, נייג’ל טראוויס, היה בעבר מנכ”ל רשת הסופגניות Dunkin’ Donuts, והציל את הקבוצה מפירוק. אפילו מותו בטרם עת של המאמן האהוב ג’סטין אדינבורו ממחלה לא עצר את אוריינט בדרך למעלה, וכיום היציע המערבי נקרא על שמו. לשם הפרופורציה: בבריסביין רואד יש קצת יותר מ-9,000 מושבים והוא בדרך כלל מלא, כך שלייטון אוריינט מליג 1 מושכת יותר קהל מרוב קבוצות ליגת העל בישראל.

AFC ווימבלדון

ליגה: ליג 2 (הליגה הרביעית)

איפה: Plough Lane, דרום מערב לונדון, אפשר להגיע עם ה-DIstrict Line ל-Wimbledon Park או Northern Line ל-Tooting Broadway ומשם לנסוע באוטובוס.

למה? כי הכדורגל שייך לאוהדים

ישראלים: וואליד באדיר

פאב: The Phoenix, הפאב הרשמי שנמצא בתוך היציע

ווימבלדון מוכרת בזכות טורניר הטניס, אבל בשכונה הנעימה בדרום מערב לונדון יש גם קבוצת כדורגל שאפילו זכתה בגביע האנגלי ב-1988. ווימבלדון, שכונתה אז ”הכנופיה המשוגעת”, זכתה למוניטין של קבוצה שמשחקת כדורגל קשוח. בתחילת שנות ה-2000, הבעלים של ווימבלדון החליט למכור את האצטדיון, להעביר את הקבוצה לעיר מילטון קינס, לשנות את שמה והסמל שלה ובעיקר לעקור אותה מלב הקהילה בה היא שכנה. אוהדי ווימבלדון לא ויתרו והקימו אותה מחדש, טיפסו במעלה הליגות, והפכו לאחת הדוגמאות הבודדות באנגליה של קבוצה מקצוענית בבעלות אוהדים. בין לבין, אוהדי ווימבלדון גם גייסו מספיק כסף כדי לקנות מחדש קרקע לא רחוק מהאתר הישן בו שכן אצטדיון פלאו ליין ולבנות אותו לתפארת. היום – מוגש שם אוכל טעים (מהמבורגר או פאי מסורתיים ועד אוכל קריבי) ומבחר הבירות בפאב הרשמי, עוף החול (כיאה למועדון שקם מאפר) מעורר קנאה. הקמע של ווימבלדון הוא יצור ארוך חוטם בשם וומבל, שאולי מוכר לכם מסדרת הספרים וסדרת הטלוויזיה The Wombles. גם פה, התרבות היא חלק מהכדורגל והכדורגל – חלק מהתרבות. אם אתם מתחברים לסיפור של ווימבלדון, גם אתם יכולים לרכוש מניה (£25) ולהפוך לבעלים של קבוצת כדורגל אנגלית.