חדשות לא טובות מגלזגו
לעתים מספיק להציץ בשמות הממליצים על ספר מסוים כדי להבין לאן נושבת הרוח בין דפיו.
הספר BAD NEWS FROM ISRAEL -בעריכת גרג פילו ומייק ברי בהוצאת ‘פלוטו’ הוא דוגמא לכך. שני העורכים, חברי ‘קבוצת המדיה באוניברסיטת גלזגו’, הידועים בפרו ציוניותם, החליטו לערך מסאג’ לסכסוך הישראלי-ערבי ולהפוך אותו על פיו. מי שמשבחים אותם על כך הם הפרופסורים נועם חומסקי וההיסטוריון אבי שליים, שניים שאינם מחמיצים שום הזדמנות כדי לתאר את ישראל כשורש הרע עלי אדמות. לא רק זאת, הספר מסתמך רבות על גרסתו של שליים לאירועי 1948 ומעבר להם וכבר בתחילתו אינו מעורר אמון רב.
הצוות מגלזגו בדק 200 כתבות טלוויזיה שהופיעו בארבע השנים האחרונות ב’בי-בי-סי’ וב-‘איי-טי-וי’, והגיע למסקנה המבריקה שערוצי הטלוויזיה האלו נטו חסד לישראל ושיפדו את הפלסטינים יום יום ושעה שעה בסיקור התקשורתי שלהם. על כך כבר דובר בשעתו, אולם הספר שמביא את המחקר ואת גרסת עורכיו להקמתה של מדינת ישראל, מרחיב את היריעה וחושף את ערוותו החד-צדדית. הוא כועס על השימוש במילה טרוריסט שנעשה על ידי עיתונאים המתארים פלסטינים, אולם מתאר כקיצונים קבוצת ישראלים שניסתה לפוצץ בית-ספר פלסטיני. מעניין, אני לא זוכר שה’בי-בי-סי’ תיאר במונח הזה אפילו את המחבלים-המתאבדים, אולם הספר מצא לנכון להדגיש דווקא את האירוע הבודד בו היה ניסיון חובבני להניח מטען במוסד פלסטיני, מטען שלא הביא לאובדן חיי אדם.
גרג פילו וחבורתו אינם אפילו מסתירים את איבתם המוקדמת לישראל ונראה כי מלכתחילה ערכו מחקר שנועד לאשר את דעתם הקדומה. עבורם הפלסטינים הם קורבנות והישראלים הם המדכאים האכזרים ומה שיותר גרוע, הם אפילו מקבלים סיקור חיובי. את הספר הזה פשוט לא צריך לקרוא.
פיצול האישיות של ראדה
ראדה כרמי הפכה במהלך העשורים האחרונים לאחת מן הדמויות הבולטות ביותר בשיח הפלסטיני התקשורתי. הקמתה של מדינת ישראל אילצה את הוריה להגר מירושלים ללונדון בעודה ילדה קטנה, אך היא מעולם לא הצליחה להתחבר להווי החיים הבריטי ולוותר על החלום הפלסטיני. הספר IN SEARCH OF FATIMA – הוא מסכת ביוגרפית המגולל את תהפוכות חייה מפלסטין המנדטורית ועד חייה בתל-אביב הקטנה, הלא היא שכונת גולדרס גרין בצפון-מערב העיר.
כרמי מספרת על ראשית התוודעותה לטרגדיה הפלסטינית, על ניסיונותיה לארגן קבוצת פעילות פלסטינית עוד בשנות השבעים, על פגישתה המרגשת עם יאסר עראפת בביירות, על הערצתה למחבלת ליילה חאלד, על חבריה הישראלים בלונדון (משה מחובר, רמי הלברון, עקיבא אור ויהודים שמאלנים אחרים) ואפילו על ביקורה בירושלים, בו איתרה את בית משפחתה בשכונת קטמון.
הספר (בהוצאת VERSO) מצטיין בגילוי לב. ראדה מגלה לקוראים אפילו את העובדה שגירושיה מבעלה האנגלי נבעו מחוסר יכולתו להביע סימפאטיה לגורל הפלסטיני. גרוע מזה, בעלה העריץ את ישראל וכמוהו בריטים רבים עמם נפגשה במהלך חייה כרופאה בבתי-חולים בבריסטול ובלונדון. ישראל הייתה הדרלינג של בריטניה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, ועובדה זו השרתה עליה חוסר נוחות בולט במדינתה המאמצת. מן הצד השני היא הבינה שלעולם לא תוכל, כאישה מתמערבת, להתאים את עצמה לאורך החיים הפלסטיני. בספר מתארת ראדה – אישה פנויה המתגוררת לבדה – כיצד הפעילים הפלסטינים ניסו לפלרטט אתה בכל הזדמנות.
המחברת אינה מסתירה את איבתה לישראל. היא מובלטת בתיאור ביקורה שם. בחוסר אחריות היא מצטטת סיפורים שספק אם קיימים, כמו צהל ההורג פלסטינים בשטחים ולא מחזיר את גופותיהם לבני משפחותיהם מחשש פן יראו עליהם סימני עינויים. אזרח ערבי המספר לה כי נהגי מוניות יהודים אינם רוצים לנסוע לנצרת כי מזוהם שם…מלא ערבים. לטענתה, ישראל אפילו גנבה את המטבח הפלסטיני ואימצה אותו לעצמה.
במלתעות צהל
PEACE UNDER THE FIRE מספר את סיפורה של תנועת הסולידאריות הבינלאומית (ISM) שנשבעה אמונים לרעיון הפלסטיני והסבה לישראל נזק הסברתי עצום. כזכור, כמה מחברי הארגון נהרגו במהלך ניסיונם להגן על תושבי השטחים מול הבולדוזרים של צהל. אחת מהם, רחל קורי, הפכה סמל למאבק ואדוארד סעיד- האינטלקטואל הפלסטיני שהלך בינתיים לעולמו – הקדיש לה את דברי ההקדמה לספר.
בעצם אין מדובר בספר של ממש. זוהי אסופה של יומנים, מכתבים, קטעי עיתונים וראיונות, שנכתבו על ידי הפעילים ועליהם. הרג של מפגין בינלאומי יכול לגרום ליחסי הציבור של ישראל אסון, מסבירה את התופעה הוויידה עאטף, הנשואה לפעיל היהודי אדם שפירו, הרג פלסטיני שווה מעט לצבא הישראלי. העמודים כולם מתארים את אכזריותו של צהל. זהו צבא המפשיט פלסטינים במחסומים, דורש מהם להרים את ידיהם, להפשיל את חולצותיהם, ואפילו מעכב אותם בדרך לאוניברסיטה.
רבים טענו בשעתו כי המדובר בפעילים תמימים שנקלעו אל מלכודת התעמולה הערבית. הקטעים מוכיחים כי אלה אנשים שהשנאה לישראל בלבלה לחלוטין את דעתם. בכל העמודים אין חמלה לקורבן הישראלי. צהל הוא צבא קלגסים העושה את מה שעושה ללא כל סיבה או מניע מלבד רצונו להנציח את הכיבוש. פיצוצי האוטובוסים והמסעדות אינם מעניינה של סולידריות. אותם מעניינים חומת האפרטהייד, עקירת עצי הזית בגדה והצורך להגיע בזמן למבחני הבגרות. כך גם נהג צהל בג’נין. הופיע בכיכר השוק ופתח באש על עוברים ושבים. הטבח בליל הסדר במלון ‘פארק’ בנתניה שהוביל את צהל לג’נין? הצחקתם את ISM. לא לקרוא.
ARAB TAKE AWAY
עד עתה לא הצלחתי להבין אם PIZZA WARS הוא סיפורן של עובדות או סיפורי מעשיות. בספר מוצגת העלילה כאמת לאמיתה. האמנם? אחמד דבאני (ששינה את שמו לאיאן ניוטון מחשש לחייו), אפה עבורנו לקראת החג פיצת נפץ, עם הרבה סחוג, בתוכה מקופלת מלחמת כנופיות ערביות באנגליה.
מהגר איראני, מהגר עיראקי ובריטי ממוצא תימני (לא, זו אינה התחלתה של בדיחה), מקימים אימפריית פיצה, אולם השליטים הוותיקים בשטח אינם אוהבים את התחרות הנכפית עליהם ופותחים במלחמת עולם במהלכה נשפך הרבה קטשופ. יש כאלה המתארים את הספר כסנדק של הערבים. אני לא משוכנע שהמדובר ביותר מאקדח קפצונים. לקרוא? בסך הכל 7.99 לישט? עדיף להוציא את הכסף על פיצה.
