הרומן הדיסטופי של ג’ורג’ אורוול, 1984, שנכתב לפני 65 שנים והנחיל לנו את הביטויים האח הגדול ומשטרת מחשבות, זוכה להצלחה גם על הבמה. אחרי כמה חודשים שבהם הועלתה בתיאטרון אלמידה, עוברת ההצגה שקרויה על שם הספר לראן נוסף בתיאטרון פלייהאוס שבווסט-אנד.
הספר שפורסם לפני 65 שנה תיאר מציאות דמיונית מעוררת אימה של מדינה טוטליטרית השולטת ועוקבת אחר אזרחיה. כיום, בדיוק שלושה עשורים אחרי אותה שנה עתידנית, נראה שהתמונה הקודרת הזו הפכה מוחשית מאוד – במיוחד בעיר כמו לונדון, שמרושתת במצלמות מעקב. ניתן לראות את ההשפעה גם בתרבות ההמונים בימינו – מתכניות הריאליטי ועד הרשתות החברתיות הפעילות.
המחזאים, רוברט אייק ודאנקן מק’מילן, נאמנים למקור ומשתמשים בעלילה זהה ובאותו גיבור – ווינסטון סמית’ (אותו מגלם מארק ארנדס), שמכונה החבר 6079. אבל הטוויסט בהצגה הוא שסיפורו מגולל דרך קבוצת קריאה המתכנסת בשלהי המאה ה-21 כדי לנתח את הרומן.
בדיוק כמו האח הגדול, גם הקהל מרגל אחר מעלליו של הגיבור: כשסמית’ מתיישב לכתוב את מחשבותיו ביומנו, מוקרנות האותיות על מסך מעל ראשו; בזמן שהוא מתייחד עם אהובתו ג’וליה (הרה יאנס) וחושב שהם נמצאים במקום בטוח (השחקנים לא נוכחים על הבמה בסצנה זו), הקהל צופה בהם על מסך ענק; כשהוא נתפס ומובא לחקירה במיניסטריון האהבה, מתפרקת הבמה, שמעוצבת כחדר אפרורי במחלקת המסמכים שבה הוא עובד, ונהפכת לחלל לבן ובוהק.
רגע המפתח של ההצגה הוא הסצנה המדויקת להפליא, שבה החוקר אובראיין (טים דאטון בביצוע מעולה) מענה את סמית’ ומנסה לחנך אותו מחדש ולבגוד באהובתו. למרות הסוף הידוע של הסיפור, היוצרים מעוררים בהצלחה תחושה שהמחזה עשוי לקבל סיום שונה מהספר.
קשיים רבים טמונים בעיבוד בימתי לספר בקנה מידה כזה, ונוכחותה של היצירה הספרותית מורגשת היטב לאורך כל ההצגה. למרות זאת, מצליחה ההפקה ליצור חיבור מוצלח בין עבר, הווה ועתיד, וחושפת את צדדיו הפילוסופיים והפוליטיים של הרומן וממקמת אותו במקומו הראוי – כיצירת מופת על-זמנית.
