תוך שאנחנו יוצאים מכנס שהפקתי במאהל בכיכר רבין עבור הארגון, אזרחים למען צדק חברתי אמיתי, סיפרתי לפרופסור בכיר על תרגומים שאני עושה במקביל עבור ארגון אמריקני בשם קמפוס-ווץ’. הוא ענה שצריך להקים גם בארץ ארגון שחושף את הדה-לגיטימציה שעושים לישראל אנשי אקדמיה ישראלים. האם זה פרוייקט שתרצי להצטרף אליו?, שאל. ברור, עניתי. זה היה רגע מכונן בחיי, ה-18 במאי 2004.
לאחר כמה פגישות עם בעלי ממון ואנשי ביצוע שנועדו להרים את המיזם, הפתיע אותי הפרופסור ואמר: אני לא אוכל להמשיך, זה יוצר ניגוד עניינים. אני מקיים קשרי עבודה, חותם על הצעות מחקר וקידום של אותם אנשי אקדמיה שאנחנו עומדים לחשוף. מבחינה קולגיאלית, איני יכול לעשות זאת.
מי שיזם את הפרוייקט פרש ממנו ואני המשכתי עם אחרים. באוקטובר 2004 יצא לאור האתר, מוניטור האקדמיה הישראלית. הבנתי שאם בכוונתי לעסוק באקדמיה, עליי להיות חלק ממנה והמשכתי את לימודי האקדמיים.
התחלנו את עבודת המוניטור בעקבות כמה עצומות של אנשי אקדמיה מהארץ שפורסמו באינטרנט בשנים 2001 ו-2002. האחת קראה לסטודנטים לסרב לשרת בשטחים, השנייה טענה שישראל מבצעת, כביכול, פשעי מלחמה והשלישית דרשה להציב כוח בינלאומי שייגן על הפלסטינים מפני ישראל. על העצומות היו חתומים מרצים מכל האוניברסיטאות ועם המידע הזה התחלנו לחפש מאמרים ופעילויות של החותמים שקוראים לחרם נגד ישראל ומוסדותיה, משווים בין מעשי ישראל לגרמניה הנאצית ועושים דה-לגיטימציה לישראל. בזה עוסק המוניטור.
כיום אני לומדת לדוקטורט בקינגס קולג’ לונדון אצל פרופסור אפרים קארש ותחום המחקר שלי הוא הפוסט-ציונות באקדמיה. יש קשר ישיר בין עבודתי כעורכת אתר האינטרנט של המוניטור והמחקר שלי.
בדוקטורט אני סוקרת את הפוסט-ציונות. אני מזהה את ייסודה של האוניברסיטה העברית בירושלים על ידי יהודה מאגנס וחברי ברית שלום, שפעלו נגד הקמת מדינת ישראל. מה שהניע אותם בקרב הקהילה היהודית בארהב היה הרצון למנוע נאמנות כפולה שהייתה עלולה להיגרם לטענתם בעקבות הקמת המדינה היהודית. כמו כן, מרטין בובר ותומכיו שאפו שהאוניברסיטה תהווה מרכז רוחני. אולם, ההתנגדות האלימה של הערבים גרמה להם לחשוש ששפיכות דמים לא תלך יחד עם מרכז דתי-רוחני-אוטופי על טהרת החסידות, לכן יצאו נגד הקמת מדינה יהודית ובעד הקמת מדינה דו-לאומית. מאגנס הכשיר את האוניברסיטה כמקום תעסוקה עבור תומכיו הפוסט (אנטי)-ציונים שנועדה לחנך לפוסט-ציונות.
תפישה זו הועתקה אל האוניברסיטאות האחרות שהוקמו עם השנים. מלחמת ששת הימים הנביטה את זרעי מצפן, הפנתרים השחורים וקבוצות רדיקליות אחרות. במקביל, אדוארד סעיד מאוניברסיטת קולומביה פרסם את אוריינטליזם, שייסד את הנרטיב הפלסטיני. מדינות ערב העשירות בנפט הבינו, כמו תומכי הגישה הניאו-מרקסיסטית הביקורתית בעקבות אנטוניו גרמשי, שאת השינוי החברתי צריך לבצע על ידי השתלטות על האוניברסיטאות. מאז ועד היום, האוניברסיטאות הנחשבות ביותר באירופה ובארהב מקבלות מימון ערבי למחלקות לימודי המזהת, שמקנה השפעה על בחירת הסגל האקדמי ורק עוכרי ישראל מתקבלים.
מימון זה מקרין על האוניברסיטאות בארץ, שכן, מרצים ישראלים שמוכנים להכפיש את ישראל מוזמנים ללמד בחול ולהשתתף בכנסים שהמשותף ביניהם הוא השנאה לישראל. הלך הרוח שמפיצים הפרו-ערבים בעולם הוא שישראל היא מדינת אפרטהייד ששוללת זכויות זרים, שכובשת מיעוט שוחר שלום באמצעים אלימים ושהסכסוך הוא באשמת ישראל והפלסטינים הם קורבנות שלה.
* הכותבת הינה עורכת אתר מוניטור האקדמיה הישראלית:
www.israel-academia-monitor.com
** מי שמעוניין לעזור לארגון או להצטרף לרשימת התפוצה מוזמן ליצור קשר במייל:
