כנס המנהיגות הישראלית העולמית רק החל, פסח היה במרחק של כשבועיים, אבל איתן דרורי עמד מול הקהל שהתאסף באולם של מלון דנוביוס וקרא משפט משולחן הסדר: לשנה הבאה בירושלים. זו לא הייתה סתם הכרזה טקסית; דרורי, שבתור אחד ממארגני הכנס עשה את הדרך הארוכה מאוסטרליה ללונדון, התכוון לכל מילה. למה להיפגש בשנה הבאה דווקא בירושלים?, תהה בקול רם, כדי שחברינו, אחינו ואחיותינו בציון יבינו שאנחנו חלק מהם. עדיין יש קצת תחושה של זלזול בנו, ולכן העבודה שלנו צריכה לעלות מדרגה. חייבים להעביר מסר ברור: אנחנו נתח משמעותי ביותר מעם ישראל.
לא תמיד שררה הסכמה מלאה בין הדוברים בשלושת ימי הכנס, ובכל זאת, נדמה שבסופו של דבר המסר, שחיבר בין כל המשתתפים והפך אותו לפורץ דרך בהרבה מובנים, היה ברור: תמו ימי הבוז, הלעג והנפולת של נמושות. הישראלים בתפוצות לא מתביישים ולא מסתתרים, דורשים הכרה ברורה וחד-משמעית מהמדינה, ומאמינים בכוחם לתרום ולשנות גם ממרחק.
ההתארגנות באה מהשטח
הכנס הזה הגיע אחרי שלושה כנסים קודמים שהתקיימו בשנים האחרונות ברחבי העולם, שנה שלמה של התכנסויות צוות משימה בנושא ומפגש מנהיגים בכנסת בדצמבר האחרון. אבל נדמה שמה שהבדיל את הכנס הנוכחי משמעותית מכל אירוע אחר היה אופי ההתארגנות: היוזמה, התכנון והביצוע לא הגיעו מכיוון גוף רשמי של מדינת ישראל, אלא מהשטח.
ארבעה נציגים מקהילות שונות ברחבי העולם עמדו מאחורי הכנס: ענת קורן, המול והעורכת הראשית של עלונדון; רן מסטרמן, איש עסקים הפועל בהתנדבות בפדרציה היהודית בטורונטו; דרורי, נשיא ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה (ה-AIA) ועוסק בעידוד פרויקטים משותפים בין אוסטרליה לישראל; וארן היימן, יור המועצה המקומית ניו יורק, שממנו נבצר מלהשתתף בכנס בשל מות אמו.
70 משתתפים מ-13 מדינות (שוודיה, הונגריה, פינלנד, גרמניה, ארהב, קנדה, דנמרק, איטליה, הולנד, אוסטרליה, מגיברלטר, וכמובן מאנגליה ומישראל) השתתפו בכנס שנערך בסופשבוע האחרון של חודש מרץ. חלקם היו הלומי ג’ט-לג אחרי חצי יממה באוויר, אחרים דילגו בקלילות אחרי נסיעה קצרה בטיוב מהבית. הם השתתפו בהרצאות ובדיונים שנגעו בנושאים, שעד לפני שנים לא רבות נחשבו לטאבו של ממש. ההיענות המרשימה מעידה אולי יותר מכל על הצורך העז והאמיתי של מאות אלפי הישראלים בתפוצות בחיזוק הקשר בינם לבין המדינה, בינם לבין הקהילה היהודית המקומית, ובינם לבין עצמם. כדי לדבר בקול אחד לא תמיד צריך להסכים על הכל, מסבירה קורן, אבל כדי לקיים דיאלוג עם הממשלה ועם גורמים בקהילות השונות צריך להקים גוף שמייצג את האינטרסים המשותפים לכולנו, בעיקר כשמדובר באזרחים ישראלים. אני תקווה שמהכנס הזה תצמח היוזמה שתביא לשינוי אמיתי.
עבור קורן, לראות את הבייבי שלה קורם עור וגידים הייתה חוויה מרגשת. כשאתה עסוק בארגון הכנס, יש לך מטרה ואתה עובד כדי להגיע אליה. אין כאן משהו שעובד עליך במישור הרגשי, היא מסבירה. אבל פתאום כשזה קרה באמת, עברו עליי דברים שלא ציפיתי להם. לעשות קידוש משותף בערב שבת עם כל המשתתפים, בלי שבכלל תכננו, או לפרוץ עם כולם בשירת התקווה ספונטנית בסיום הכנס אלה דברים שמחברים אותנו, שמזכירים לנו מאיפה אנחנו באים. בכל התהליך הזה. דר ורד גליקמן, מנהלת בית התרבות הישראלי בבודפשט, הוסיפה ואמרה: אף פעם לא התרגשתי כמו שהתרגשתי כאן היום.
לא בא לחנך את המהגרים
מלבד נציגים מהתפוצות, גם סגן שר החינוך חכ אבי וורצמן (בתמונה הקטנה למעלה) הגיע במיוחד מישראל כדי לשאת דברי ברכה. ההתייצבות של נציג ממשלתי רשמי באירוע משמעותית במיוחד. יש הרבה אנשים שבאים רק בביקורת על הנושא הזה, והנה, לראייה, רק לא מזמן שמענו לצערי שר בכיר מתבטא בצורה שאני לא מקבל, אמר וורצמן. היה לי חשוב להיות כאן כנציג הממשלה ולחזק את מי שעומד מאחוריו. הקהילות היהודיות בתפוצות מהוות סדר גודל של 10-15 אחוז מעם ישראל, ואנחנו לא יכולים להמשיך להתעלם מקהילה איכותית, רצינית וחרוצה שרוצה לשמר את הקשר עם המדינה. אנחנו מדברים פה על העתיד של העם היהודי. אם הממשלה לא תפעל ביחד עם הקהילות בתפוצות, אנחנו נאבד את הדור השני והשלישי. למעשה, אנחנו כבר מאבדים אותו, בפועל.
בדיונים שמתקיימים סביב הנושא בתקופה האחרונה, יש הכרה בתפוצה הישראלית בעולם והתייחסות לא פטרונית ולא ביקורתית, מספר וורצמן על השינוי ביחס המדינה. אם נמשיך להתעלם ורק לבוא בביקורת לא יהיה לנו עתיד, וזה בעיניי פשע.
אז המדינה מכירה בלגיטימיות של מגורים בתפוצות?
ברור שמבחינתי המקום של כל יהודי הוא במדינת ישראל, ואם תשאל את האנשים פה בכנס, הרוב יגידו לך שהם רואים את הנוכחות בתפוצות כדבר זמני. אפילו אלה שגרים בחול כבר 20 ו-30 שנה. אבל זו המציאות. אנחנו צריכים להילחם בהתבוללות ולחזק את הקהילות הישראליות, ואני גם מצפה מהמנהיגות בשטח לקחת אחריות בדיוק כמו בכנס הזה.
הישראלים הם משאב בלתי מנוצל
אם שואלים את נטעלי אופיר-פלינט, שינוי המדיניות הזה הוא לא בגדר המלצה אלא הכרח. אופיר-פלינט, מנכלית מכון ראות, באה לכנס כדי לשאת הרצאה שצופנת מסקנה בהירה אחת: הישראלים בתפוצות הם המשאב הכי לא מנוצל של מדינת ישראל. המשוואה שלה פשוטה: המדיניות כלפי יורדים הייתה נכונה ומתאימה למדינה צעירה, מתפתחת ודלה בממון, כפי שהייתה ישראל עד לפני עשורים ספורים. אולם, בעוד שהמציאות המשתנה הפכה את ישראל למכונה משומנת, חזקה ובעלת חוסן כלכלי, המדיניות הרשמית כלפי ישראלים בתפוצות נותרה באותו המקום שבו הייתה לפני 50 שנה.
מה שהיה רלוונטי עשרות שנים לא רלוונטי יותר, היא מסבירה. היום אנחנו רואים מעבר לציונות מתחדשת, להכרה שגולה תוססת היא הכרחית, ובעולם הזה, הישראלים בתפוצות הם נכס ייחודי ויוצא דופן. הם יכולים להוות גשר חי לקהילות היהודיות. המדינה צריכה לשנות כיוון מ’נפולת של נמושות’ ל’ידיים מושטות’.
ובאמת, נראה שאט-אט מתחיל השינוי לתפוס צורה. הסוכנות היהודית, למשל, שיחסיה עם ישראלים בתפוצות גבלו בעבר בהתעלמות במקרה הטוב ובבוז במקרה הגרוע יותר, שינתה בשנים האחרונות את הגישה מקצה לקצה. ראל גודמן, ראש משלחת הסוכנות בצפון מערב אירופה, הציג בהרצאתו בכנס דברים שבעבר קשה היה לדמיין כמותם יוצאים מפיו של איש במעמדו. פעם, הוא הודה, הסוכנות בכלל לא דיברה עם הישראלים, אלא רק עם הקהילה היהודית. בשנים האחרונות למישהו נפל האסימון, ועכשיו אנחנו מובילים שינוי מהותי באסטרטגיה: הישראלים בתפוצות הם חלק בלתי נפרד מקהל היעד של הסוכנות.
אחד האמצעים הבולטים שהסוכנות החליטה עליהם לקידום השינוי הוא הקמת תחום ייעודי לנושא. מוניקה לב-כהן היא זו שנבחרה לכהן כמנהלת תחום ישראלים בחול, והיא מנסה להביא את הרוח החדשה לכל אגפי הסוכנות. עצם ההסתכלות על התפוצה כנכס היא הבנה שמתחילה לחלחל היום גם בישראל, היא אומרת. יש לנו כמה מטרות: להגיע אל הדור השני, זה שעשוי ללכת לאיבוד ולאבד את הזהות היהודית; לחבר את הישראלים בחול אחד עם השני, ובמובן הזה הכנס שאנחנו נמצאים בו הוא היסטורי; ואנחנו מנסים גם להסביר לישראלים מה הערך המוסף של חיבור לקהילה היהודית, שבמבט ראשון נראית אולי גלותית ומנותקת.
גם שרון בואנוס, מנהלת הבית הישראלי בבריטניה, שעזרה בארגון הכנס, מציגה משב רוח דומה. היום המדינה מחבקת את הישראלים בתפוצות, הצהירה. בואנוס לא הכחישה שאחד מתפקידיה הוא לעודד עלייה לארץ, אולם הבהירה שגם בתחום הזה נעשו התפתחויות משמעותיות. כשמדובר בתושבים חוזרים, אנחנו יודעים שלא כל תושב חוזר הוא זהה. לכל משפחה יש צרכים שונים, ואנחנו מתאימים ‘חליפה’ לכל אדם.
יורדים מהמילה יורדים
מילה אחת כמעט ולא נשמעה בכנס: יורדים. לילך לב ארי, פרופסור חבר במכללת אורנים ומרצה באוניברסיטת בר-אילן, שהציגה בכנס מסקנות ממחקרה ארוך השנים בנושא דפוסי ההגירה מישראל והשפעותיה, מסבירה שמדובר בשינוי שמתחיל להתרחש בשנים האחרונות.
אני מאוד שמחה לשמוע שהמילה ‘יורדים’ נעלמת מהשיח, וכאשת אקדמיה אני גם מנסה לתרום לזה, היא אומרת. אגב, גם המילה ‘עולים’ מתחילה להיעלם. אנשים כבר לא מדברים במונחים האלה, אלא במונחים של הגירה. במחקר שלי ראיתי שבדור הראשון של המהגרים ‘הבועה הישראלית’ מאוד אטומה ואנשים נשארים מחוברים לישראל, אבל בדורות הבאים הבועה הזו נעשית חדירה בהרבה. אופרטיבית הייתי מציעה למשרד הקליטה, למשל, לעבוד על יצירת קשר בין הישראלים לקהילות היהודיות, שם יש כרגע בעיקר הרבה ניכור.
דוגמה מוצלחת לחיבור כזה אפשר למצוא בקנדה. רן מסטרמן מקווה שבאירופה יאמצו את המודל שעובד היטב בטורונטו. מאוד קל לשכוח את היהדות והישראליות כשאתה חי בחול, הוא מודה. לכן היה לי מאוד חשוב לתרום בתחום הזה, בעיקר כדי לשמש דוגמה לילדים שלי. החלטתי שאני מצטרף למערך של הפדרציה היהודית בטורונטו, כי אם יש פה אנשים עם ניסיון וידע אין סיבה להתחיל מאפס. שיתוף הפעולה הזה עובד מצוין. עכשיו המטרה לעבוד מול מדינת ישראל, שתראה בנו נכס. אני מאמין שעצם שיתוף הפעולה יגרום לנו להיות מאוחדים. אף אחד מאיתנו לא רוצה לאבד את הזהות
אז מה יצא מכל זה?
הכנס לא היה כולו דיבורים. הייתה שם הרבה עבודה מעשית, כזו שאמורה להוביל לייסוד גוף חדש, מאורגן ומאוחד, שיהיה הקול הרשמי של הישראלים בחול.
במהלך הכנס התארגנו שלוש ועדות אופרטיביות של משתתפי האירוע: הראשונה אחראית על ארגון הכנס הבא ומיפוי קהילות נוספות; השנייה אמונה על חינוך, תרבות וזהות, והשלישית עוסקת בגיוס משאבים וברישות עסקי. היה לנו חשוב שהמשתתפים יראו מנהיגות, מסבירה קורן. ברגע שכל האנשים חולקו לוועדות עם אחריות מעשית, נוצרה שותפות. הם ייקחו איתם הרבה יותר מהקשבה לאחרים מדברים. הם חלק מהעשייה, וזה אומר שהמומנטום לא ישקע.
יוזמה נפלאה זו הצליחה לגעת בהתלבטויות, בצרכים אמיתיים, ממשיים ונפשיים של ישראלים החיים בתפוצות, והיוותה מנוף והעצמה לאלה מאיתנו הנאבקים על שימור הזהות והעברתה לדורות ההמשך, אמרה ניצה ספירו מארגון ספירו-ארק בתום הכנס. הכנס בתכניתו המובנית ובמפגשים והקשרים האישיים שנוצרו נתנו תחושה של שותפות גורל ולא עוד ‘פעילות על אי בודד’. כל מבנה זקוק לאבן פינה ואתם הנחתם אותה. לספירו, שמאחוריה יותר מ-40 שנות עשייה תרבותית ונסיונות לקירוב בין הקהילה הישראלית ליהודית, יש על מה להשען. ביומו האחרון של הכנס, הציגו נציגי הוועדות שהוקמו את מסקנותיהן ואת התכניות לעתיד. הצוות הראשון לקח על עצמו למפות את המנהיגות הישראלית ברחבי העולם ולהגיע לעוד ועוד קהילות שעדיין לא מחוברות לרשת החדשה, במטרה לצרף את נציגיהן לרשימת המוזמנים לכנס הבא, שתאריך היעד שלו נקבע לפברואר 2015. הצוות גם הקים ועדה שתהיה ממונה על הלוגיסטיקה של ארגון הכנס, וגם ועדה שתהיה אחראית על תחום התקשורת בגוף החדש.
הצוות השני החל לשרטט תכניות ופעילויות יזומות להתקרבות אל הקהילות היהודיות בתפוצות, מאבק לשימור השפה העברית בקרב בני הדור השני ובחינת בניית זהות יהודית אלטרנטיבית בגולה. בתחום התרבות, מתכננים בצוות להקים מאגר מידע שיהיה נגיש לישראלים מכל העולם שבו יפורסמו כל אירועי התרבות בקהילות הישראליות, ובניית מאגר של אמנים ישראלים שיבואו להופיע בקהילות במחיר מסובסד, בשיתוף עם ארגוני האמנים בארץ. בתחום הספורט הציג הצוות יוזמה מקורית: ייסוד מיני-מכבייה לילדי ישראלים שהיגרו. וזה לא המאמץ היחיד בתחום הדור הצעיר: הצוות לקח על עצמו למצוא דרכים להביא לכנס הבא צעירים וסטודנטים, כדי להשמיע את קולם.
הצוות האחרון, ואולי המהותי מכולם בתקופה הקרובה, הגיע לכמה קווים מנחים בתחום הרישות העסקי וגיוס המשאבים. בתחום העסקי והפילנתרופי, הצוות מנסה לנצל את ההזדמנות ולייצר איגוד חדש, שלא למטרת רווח, שיהווה ארגון גג לקהילה הישראלית בעולם ויקדם את ערכי הזהות הישראלית בעולם באמצעות חינוך, תרבות, העשרה, שימור השפה, עסקים ותחומים אחרים. כבר בתקופה הקרובה תתחיל עבודת גיוס הכספים.
הדרך עוד ארוכה, אבל בסיום הכנס שררה תחושת אופטימיות גורפת. אם נהיה חכמים ויצירתיים כמו ישראלים, אני חושב שנגיע רחוק, מסכם מסטרמן. והכי חשוב, מדגישה קורן, שהחוויות, החברויות והקשרים בין המדינות כבר התחילו. ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק!.
