עבר. הבדיחה בצפון לונדון מספרת שיש רק שלושה דברים בטוחים בחיים: מוות, מיסים וארסנל לפני טוטנהאם. אז כן, שוב הקדימו התותחנים את התרנגולים בישורת האחרונה של המירוץ לליגת האלופות, ושוב יארח איצטדיון האמירויות את מיטב קבוצות היבשת בעוד ווייט הארט ליין מסתפק בכינור הדהוי של הליגה האירופית. ובכל זאת, זו הייתה עונה לונדונית צמודה ומרתקת, ואם טוטנהאם יכולה להתנחם – הרי זה שכדורגלן העונה, גם של השחקנים וגם של העיתונאים, בא משורותיה.
גארת בייל הוא סיפורה של עונת 2012/2013, לא פחות מהאליפות ה-20 של מנצ’סטר יונייטד, הזכייה של צ’לסי בליגה האירופית, והפרישה של פול סקולס ודיוויד בקהאם. רק הצעידה אל האופק של סר אלכס פרגוסון מאפילה העונה על אגדת הנער הוולשי, שכמעט לבד הוביל מועדון בפרמיירליג אל הפסגות (האפשריות), זכה בכל התארים האינדיבידואליים בלי שהחברים שלו אפילו התקרבו לתואר קבוצתי, הפך לכדורגלן הבריטי המבוקש בתבל – ואחרי כל זה, החליט להישאר בסמטת האייל הלבן וללבוש את מדי טוטנהאם גם בעונה הבאה. בכדורגל המודרני – זה של האוליגרכים, טייקוני הנפט ומשכורות העתק – אין חיות כאלה, שעדיין מייחסות ערך כלשהו ליציבות ולנאמנות.
אז גארת בייל ניצב בבדידות לונדונית מזהרת בראש פירמידת השחקנים, אבל אם היינו צריכים לסכם את תשעת החודשים החולפים ולחבר לו עשרה עמיתים לנבחרת העונה של הבירה האנגלית, היינו מוצאים ברכות, שבחים ומחמאות גם עבור פרנק למפארד (צ’לסי), שהרוויח ביושר את חוזהו החדש בגיל 34; סאנטי קאסורלה (ארסנל) וחואן מאטה (צ’לסי), שני ספרדים אדירים; קייל ווקר (טוטנהאם), שהבהיר מדוע הוא מתחרה על עמדת המגן הימני של נבחרת אנגליה; ג’ק ווילשר (ארסנל), שבחצי השני של העונה חזר לעצמו וליכולת שהזכירה מדוע כונה ילד פלא; דויד לואיז (צ’לסי), שהיה הקשר ההגנתי הטוב בין הבלמים ולהיפך, וחברו, גארי קייהיל, שהיה בורג מעולה בהגנה הטובה בליגה; ווינסטון ריד (ווסטהאם), שהיה הברזל בעורף הפטישים: ודימיטאר ברבטוב (פולהאם), שגם בגיל 32, ובקבוצה צנועה ומוגבלת, כבש 15 שערים והזכיר נשכחות מימי יונייטד וספרס.
ובאשר לשוער, הרשו לי לסטות רגע מלונדון פרופר ולצאת אל הפריפריה כדי להעניק את עמדת שוער נבחרת העונה המקומית למנואל אלמוניה בן ה-35, הספרדי המושאל מארסנל לווטפורד. שתי ההצלות שלו בתוספת הזמן של חצי גמר הפלייאוף נגד לסטר שוות לבדן זהב טהור ופסל בוויקארג’ רואד, אך אלמוניה עוד הוסיף עליהן כהנה וכהנה ביצועים אמנותיים, שהרכיבו את העוקץ של הצרעות לא פחות מכדורגלן העונה בצ’מפיונשיפ, חלוץ ווטפורד, מתיאה וידרה.
נבחרת העונה של לונדון היא אפוא: אלמוניה; ווקר, ריד, קייהיל, בייל; לואיז, למפארד, קאסורלה, ווילשר; מאטה, ברבאטוב.
הווה. אליפות אירופה לנבחרות צעירות עד גיל 21 תיערך בישראל בין ה-5-18 ביוני, ואנגליה שולחת – כמעט כרגיל – נבחרת עם שפע פוטנציאל ואמביציות. אנגליה שובצה לבית א’ עם ישראל, איטליה ונורווגיה, ותחנוך את מפגשיה כבר ביום הפתיחה של הטורניר, 5/6, בבלומפילד מול איטליה. סטיוארט פירס, המנג’ר האנגלי, לא נרתע מלהציב את הרף הכי גבוה שאפשר ומדבר על זכייה באליפות. לצערו, מנג’ר נבחרת אנגליה הבוגרת, רוי הודג’סון, המקיים עם נבחרתו משחקי ידידות בלבד, לא נעתר לבקשת פירס לקבל לשבועיים בארץ הקודש את הצעירים המחוננים, דוגמת ווילשר, שכבר מהווים חלק אינטגרלי משלד שלוש האריות.
אז מי הם בכל זאת השחקנים הלונדונים שיתייצבו ביפו, פתח תקווה, נתניה וירושלים כדי לקרוא תיגר על הגביע (והודג’סון)? הכוכב הגדול ביניהם הוא וילפריד זאהא מקריסטל פאלאס, החלוץ הטכני המבריק שעם חזרתו לבריטניה יצטרף ל… מנצ’סטר יונייטד (15 מיליון פאונד). אנדרוס טאונסנד הוא קשר נהדר השייך לטוטנהאם, ושיחק העונה בהשאלה במדי היורדת, קווינס פארק ריינג’רס. נתניאל חלובה, בן ה-19, הוא ילד טוב צ’לסי, שהושאל העונה לווטפורד מיודעתנו ותרם לזינוקה המשובח. אדם סמית הוא מגן מילוול, שאף הוא שייך לפס הייצור של טוטנהאם והושאל ממנה לשכנה המזרחית. ואחרון חביב, סטיבן קולקר – תרנגול טוטנהאמי גאה ובלם מיומן, שעשה כבר את דרכו לנבחרת האולימפית של בריטניה בלונדון 2012.
לונדון אולי מחכה להם, אבל בקיץ הזה – רק אחרי ישראל.
עתיד. ז’וזה מוריניו (בתמונה הקטנה למעלה) מגיע לקדנציה שנייה בצ’לסי. מוריניו אוהב את אנגליה. אנגליה אהבה אותו. השטיקים שלו מצאו חן בעיני רוב המתבוננים הבריטיים, שראו הכול דרך העדשה של התקשורת, שהעריצה כל גבעול עליו דרך המנג’ר הפורטוגלי.
אבל אלו זמירות ישנות וימים חדשים. מוריניו פוטר מצ’לסי. רומן אברמוביץ’, האיש המעניק לו שוב את המושכות, בעט בו ללא היסוס אחרי שורה מרשימה של הישגים, ולא יהסס לעשות זאת שוב, תלוי בצד עליו הוא קם בבוקר.
לא רק זה. מוריניו נוחת בברידג’ עם כתם. העונה האחרונה בריאל מדריד כרסמה בתדמיתו ובדמותו. הוא פגע בכבוד ובמוניטין של הברנבאו והותיר אחריו עיי חרבות של עימותים, סכסוכים, מלחמות, קנטרנויות, שנאות, עקיצות ויחסי ציבור של סדאם חוסיין. הוא לא רק יצטרך להצליח מקצועית – אלא גם להשתקם תדמיתית. וזה לא פשוט: חדר ההלבשה שלו יהיה שונה – שחקנים אחרים, שמות חדשים… גם השאיפות אדירות: צ’לסי זכתה בשני תארים אירופיים רצופים. השמיים הם הגבול המסומן של אברמוביץ’.
בשנים החולפות, התקבל הרושם שהמיוחד התחיל להאמין לספינים שלו, ושכנע את עצמו שהוא גדול מכל שחקן, מאמן, בעלים ומועדון. כדי שבאנגליה ימשיכו לאהוב ולהעריך את מוריניו גם ב-2014, הוא זקוק למשהו בסדר גודל של השתלת אישיות.
