באמצע חודש יולי האחרון מוצא את עצמו ההיסטוריון הישראלי, אהרון (רוני) ברגמן, יושב מאחורי מונה נאצר, בתו של נשיאה המיתולוגי של מצרים, בבית משפט בלונדון. אותו בית משפט חקר את מותו המסתורי, שלוש שנים קודם לכן, של בעלה, אשרף מרוואן. נאצר וברגמן לא החליפו ביניהם מילה, אולם היו מודעים כל העת האחת לנוכחותו של השני. בעצם היו אלה מונה ובניה שביקשו מהמשטרה לזמן אותו לדיון המשפטי.
ברגמן היה מוותר ברצון על הכבוד אחרי שמזה שלוש שנים הוא מנסה לברוח מן הפרשה שרודפת אותו ללא הרף. הוא כתב חמישה ספרים על הסכסוך הישראלי-ערבי, אולם האירוע הטראגי שהתרחש על מרפסת דירתו של מרוואן בקומה החמישית של אחד הבניינים באחד הרחובות היוקרתיים ביותר במרכז לונדון – Carlton House Terrace – שינה את חייו. ב-27 ביוני 2007 מביט מישהו מעבר לחלון של ה-IOD (מועדון המנהלים ברחוב פאל מאל) ולוכד בעיניו את גבו של אדם שנראה כמתנדנד על מעקה מרפסת. כעבור שנייה צלל אותו אדם אל הגינה הפנימית של הבניין, היישר אל מותו.
בתחילה התייחסה משטרת לונדון לאירוע כספק תאונה. גם העיתונות האנגלית המעיטה בערכה של התקרית. אולם בישראל כמו גם במצרים, הבינו מייד במי מדובר. אשרף היה האיש שהזהיר את ישראל מפני התוכנית המצרית-סורית לפתוח במלחמת יום הכיפורים יום אחד לפני פריצתה. האם היה סוכן מוסד, סוכן כפול? עד היום מתחולל בארץ פולמוס נוקב סביב השאלה. בעניין אחד אין הדעות חלוקות – האיש, שהתחתן עם בתו של נאצר והיה ליד ימינו של הנשיא סאדאת, היה מעורב לחלוטין בצמרת הביטחונית המצרית והעביר לישראל מידע מודיעיני שלא יסולא בפז. יש הסבורים כי מידע זה היה חלקי, מגמתי ואפילו קטלני.
ב-1969, מגיע מרוואן אל בניין השגרירות הישראלית בקנזינגטון ומבקש לשוחח עם איש המוסד. לאחר שידולים רבים, יוצא הסוכן ושומע ממנו את המשפט המפתיע: אני רוצה לרגל עבורכם ואני רוצה תמורת השירות כסף. הרבה כסף. ותאמינו לי, אתם תשמחו לשלם אותו…. נציג המוסד משלח אותו מעל פניו בידיים ריקות, אולם מדווח על הפגישה המוזרה לממונים עליו בארץ. אלה נרעשים ומייד מזמנים פגישה דחופה עמו. אחרי הכל, היה זה חתנו של נאצר, שהיה אז עדיין נשיא מצרים.
מאז הציף אשרף את ישראל באוקיינוס של מידע. הוא גילה למפעיליו תכניהן של פגישות סודיות שערך סאדאת עם עמיתו הסובייטי ברז’נייב. גם דיונים צבאיים בין המטכלים המצריים והסוריים הגיעו לידיהם. אפילו שתי תוכניות מלחמה שלא יצאו בסוף אל הדרך. הכל השתוקקו להיות מחוברים לצינורות המידע שלו. הרמטכל, דוד אלעזר, שר הביטחון, משה דיין וראש הממשלה, גולדה מאיר, אפילו התעקשו לקבל את המידע ישירות במתכונתו הגולמית. במושגי עולם הביון המדובר היה בזהב טהור. ואז, יממה אחת לפני המתקפה המצרית-סורית מזעיק מרוואן את ראש המוסד, צבי זמיר, לפגישה בלונדון ואומר לו כי מחר, בשעה שש, תתחיל המלחמה.
שלוש הודעות טלפוניות
שנים רבות לאחר מכן, בספטמבר 2002, מוציא אהרון ברגמן ספר בלונדון, בו הוא חושף את זהותו, אף כי לא את שמו, של אותו מרגל. ברגמן כינה אותו החתן, בהתייחסות מרומזת לנאצר. מרוואן לא נשאר חייב ובראיון לאל-אהראם כינה את הטענה סיפור בלשים טיפשי. העיתון פנה אז אל ברגמן עצמו וזה הפעם חושף אותו בשמו. כותרת הראיון דיברה בעד עצמה: אשרף מרוואן – מרגל מושלם וגיבור לאומי. ואז, בפעם הראשונה מתקשר אליו בעל הדבר עצמו. מדבר האדם שעליו כתבת….
הלב שלי נפל…, נזכר ברגמן בשיחתו עמי. ברגע ששמעתי את קולו הבנתי שהוא בן אדם… הבנתי שעשיתי טעות ומייד חשתי חרטה… לנו, כעיתונאים, אסור לפרסם שמות של מרגלים חיים…. באותה שיחה אמר לו בן שיחו שלושה דברים: א. איני מזים את טענותיך. ב. לך יש אויבים וגם לי – אל תקשיב להם. ג. צריך להיפגש.
מאז החלה בין השניים מערכת יחסים מורכבת, אישית ומקצועית, שידעה עליות ומורדות ואופיינה במינונים גדולים של כבדהו וחשדהו. מרוואן קלט את רגשות האשמה של ברגמן והאחרון הבין מצידו כי עליו לשמור על מרוואן מפני מה שעלול לקרות. ביוני 2003 אומר לו ברגמן כי ברצונו לכתוב עליו ספר. השניים נפגשים לראשונה בחודש אוקטובר. מרוואן מציע את הדורצ’סטר וברגמן, הזוכר כי במלון זה אירע ניסיון ההתנגשות בשגריר שלמה ארגוב, עומד על כך שהמפגש יתקיים באינטר-קונטיננטל, אליו הוא מגיע דרך סמטאות צדדיות מחשש פן מנוהל אחריו מעקב. ואז, מבשר לו החתן כי הוא עצמו עומד לכתוב ספר ומבקש מברגמן להיות יועצו לצורך העניין. בכך הופך ההיסטוריון הישראלי לאיש סודו של אחד האנשים החזקים ביותר בעולם הערבי.
ברגמן העניק לו ייעוץ עבור ספר שאת כתב ידו מעולם לא ראה. זהו כתב היד שנעלם באורח מסתורי מהדירה ביום בו מצא מרוואן את מותו בגיל 62. באורח עוד יותר מסתורי נעלמו גם נעליו של מרוואן, למורת רוחה של המשפחה שטענה כי המשטרה התרשלה במילוי תפקידה כאשר חקרה את דבר מותו.
אולם הדבר שקושר את ברגמן גם לשעותיו האחרונות של מרוואן היה שלוש הודעות טלפוניות שהותיר עבורו ביום שלפני הנפילה מהמרפסת – התנהגות בלתי אופיינית עבורו, מה גם שטון דבריו העיד על דאגה. כששב ברגמן לביתו ושוחח עמו הוא לא הצליח לאתר את אותה נימת דאגה בקולו. על פי בקשתו של מרוואן, השניים קבעו להיפגש במרכז העיר למחרת היום. גם זה היה חריג מוחלט. על פני חמש שנים הם ניהלו מספר אין סופי של שיחות טלפוניות ונפגשו רק פעם אחת פנים-אל-פנים. והנה, דווקא עתה מבקש מרוואן לראות את ידידו. זו אמורה הייתה להיות בסך הכל הפגישה השנייה ביניהם. אני יושב לי במשרד הזה, הוא אומר לי, וממתין לצלצולו וזה בושש לבוא. כך המתנתי לו שעות רבות, עד שאחותי בישראל מבשרת לי כי הוא נמצא מת מתחת לדירתו.
גם הפעם הוא מעיד כי הלב שלו נפל. מרוואן מת וכתב היד שלו נעלם. האם נרצח? ברגמן סבור שכן, אולם לא נראה לו כי ארגוני הביון של מצרים או ישראל היו מאחורי מותו. שניהם לא היו מפיקים תועלת מהריגתו.
מאידך, קשה לו להפנות אצבע מאשימה כלפי הרוצח האפשרי. הוא מקווה שזה קשור יותר לעולם העסקים של ידידו, מאשר לעברו המודיעיני. לאחר שפרש מעסקי ריגול, בעקבות ההתנקשות בחייו של הנשיא סאדאת ב-1981, הוא עבר ללונדון ופיתח את קשריו עם עולם העסקים בו הפך למולטי מיליונר, ובין השאר היה גם סוחר נשק.
ברגמן מאמין כי מרוואן היה סוכן כפול. כלומר, הוא שירת את המצרים ולא בהכרח בגד בהם. לגירסה זו מצטרפים רבים מצמרת הביטחון הישראלי המנסים, מסיבותיהם שלהם, להצדיק את המחדל המודיעיני הגדול שאיפשר את פריצת מלחמת יום הכיפורים. הם נתלים בדברים שהשמיע מרוואן בשיחה עם צבי זמיר, לפיהם המלחמה תפרוץ בשעה שש, בעודה פורצת בשעה שתיים. כאשר הוטחה בפני אשרף (שכונה בין היתר, בבל) ההאשמה כי הוא הטעה את ישראל, הוא השיב מייד על ארבע שעות אתם עושים עניין?!. גם הוא ידע שצהל לא היה מוכן למלחמה גם אם היה מוסר את השעה המדויקת. הרי גיוס המילואים נמשך לפחות שתי יממות.
כותב שורות אלו דווקא סבור כי הביון המצרי חיסל אותו, אולם את הסיבה לכך העניק להם מי שהיה ראש המודיעין הצבאי באותו תקופה, אלוף אלי זעירא, שנאלץ להתפטר בבושת פנים בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, שחקרה את מחדליה של המלחמה הארורה. ראש המוסד דאז, צבי זמיר, האשים את זעירא כמי שחשף את זהותו של מרוואן כדי לכסות על ערוותו. השניים נקלעו למאבק משפטי (ראו ידיעה בתחתית בעמוד זה) ובסופה של בוררות בראשות השופט תיאודור אור, הוכחו טענותיו של זמיר. פרסום כמה מנתוני הבוררות חרצו למעשה את גורלו. זו הייתה הפעם הראשונה שגורם ישראלי רשמי כותב את המלים שחור על גבי לבן – אשרף מרוואן.
במהלך המשפט היה לברגמן קשה להאזין לתיאוריו הגרפיים של אותו מוות, ממצב הגופה ועד זווית הנפילה. עדותו בדבר שלוש ההודעות הטלפוניות והפגישה שלא הייתה הסירה את אפשרות ההתאבדות לשביעות רצונה של המשפחה. מונה טענה כי המוסד דחף אותו אל מותו. בעבר סיפרה כי הוא חשש לחייו. הפעם היא לא שבה וחזרה על טענה זו. בעזרת ברגמן נגולה אבן מליבה.
הדיון עצמו לא הניב מסקנה כלשהי לגבי סיבת המוות, אבל ברגמן חש כי עדותו סייעה במידת מה לאלמנה. בדרך החוצה הצטלבו מבטיהם. הם מן הסתם יודעים שהפרשה תמה, אך לא נשלמה.
אתם יכולים לשער למי הקדיש ברגמן את המהדורה החדשה של ספרו האחרון.
——————————————————————————
הסרבן…
רוני ברגמן (52) נולד במושב משמר השבעה, דור תשיעי בארץ ונשוי לדנה ואב לשלושה – דניאל (18), מאיה (13) ואדם (7). הוא מרצה במחלקה ללימודי מלחמה בקינגס קולג’ בלונדון וכותב הספדים על אישים מהעולם היהודי ומישראל עבור הדיילי טלגרף. הוא חיבר כמה ספרים שחלקם ליוו סדרות דוקומנטריות של הבי.בי.סי העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהן עבד גם כיועץ אקדמאי.
בדצמבר 1987, עת היה בקטמנדו, קרא ברגמן בעיתון על פריצת האינתיפאדה, וראה תמונות של חיילים ישראלים מכים פלסטינים עם כתות רובים. נחרדתי ושלחתי מכתב לעורך ‘הארץ’, מכתב שהשווה את התנהגותם של החיילים ל’קוזאקים’. המכתב פורסם בהארץ וכשחזר, לאחר שנה, הוא נתן ראיון נרחב למוסף הארץ, בו הצהיר על כוונותיו לסרב לשרת בשטחים. אז זה היה מעשה חריג של סרבנות. מעט מאוד אנשים סירבו לשרת בשטחים, ובטח לא קצינים (הייתי רב-סרן במיל’). זה גרם למהומה והבנתי שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לעזוב את ישראל עד יעבור זעם. ברגמן עבר לאנגליה, למד לדוקטורט ונשאר.
——————————————————————————
העקבות מובילים לזעירא?
את הרקע למוות המסתורי בלונדון מספקת מריבת קצינים במילואים, במרכזה ניצב אלי זעירא, מי שעמד בראש המודיעין הצבאי במלחמת יום הכיפורים. עוד ב-1993 פרסם זעירא ספר בו הזכיר מרגל מצרי שהיתל בישראל בכך שהזין אותה במידע בדוי. לפני שש שנים, לרגל יציאה מחודשת של ספרו, נקב זעירא בשמו של מרוואן במהלך ראיון טלוויזיוני. ראש המוסד דאז טען כי בכך הסב זעירא נזק למודיעין הישראלי.
זעירא תבע אותו על הוצאת דיבה והשניים הסכימו להליך בוררות בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור, שפסק כי זמיר צדק ולכן לא הוציא לשון הרע על זעירא, אף כי דחה את הטענה כי מדובר היה באקט של בגידה. פרסום מסקנות הבוררות היה זמן קצר לפני מותו של מרוואן. סמיכות אירועים זו מעלה את החשש כי המודיעין המצרי ביקש לחסלו כפעולת נקם.
הפרקליט הצבאי הראשי פנה ליועץ המשפטי וביקש להעמיד את זעירא לדין. לתביעה נגדו, שנחקרה גם על ידי השבכ והמשטרה, הצטרפו שני קצינים במילואים ששירתו תחתיו – אלמ יוסף לנגוצקי ותאל עמוס גלבוע. האחרון התלונן על הסחבת בפרשת התביעה ואמר לפני כשנתיים: לי באופן אישי אין ספק שזעירא גרם בעקיפין למותו של מרוואן ובכך היסב נזק בל יתואר למודיעין הישראלי, אבל התמלאתי ייאוש מהסיכוי שהצדק בפרשה הבלתי נסבלת הזאת ימוצה. החשיפה דכדכה את מרוואן והוא פיתח שנאה כלפי המוסד. למה הם עושים לי את זה? נהג לשאול את ברגמן. בהלווייתו רבת המשתתפים, שנערכה בקהיר, כינה אותו הנשיא, חוסני מובארק, גיבור לאומי ואמר כי עדיין לא הגיעה השעה לספר על מעלליו.
