הגבול בין פרסום, כתבת אמצע ואמנות הולך ומטשטש, וגורם לצלמי אופנה מפורסמים לעצב בעצם, את האופן בו החברה המערבית תופסת יופי, מיניות ותהילה. התערוכה, Face of Fashion שנפתחה החודש, במקביל לשבוע האופנה של לונדון, מתמקדת בפורטרטים של חמישה צלמי אופנה מובילים, וחוגגת את כושר ההמצאה והגיוון בז’אנר. התערוכה מדגימה את האינטימיות שמתפתחת לעתים קרובות בין הצלם לבין מצולמיו (ביניהם הכוכבים: קייט מוס, מדונה, בראד פיט וג’וליאן מור) ומעלה שאלות חשובות המתמקדות במערכת היחסים בין אופנה לסלבריטאיות.
קורין דיי, דוגמנית לשעבר שעבדה באופן קבוע עם קייט מוס במשך 15 שנה, מפתחת יחסי קרבה עם המצולמים שלה ויוצרת פורטרטים גלויי לב. צילומיה מתחילת שנות ה-90′, כמו קייט מוס בגופיה ותחתונים, ואלה שעשתה עבור להקת ‘פורטיסהד’, או הסרט ‘טריינספוטינג’ – הואשמו בהאדרת ההרואין-שיק. מנגד, הצילומים הנוצצים ובעלי קורטוב הדראג קוויניות של מרט אלאס ומרקוס פיגו, הם אנטי-תזה לדיי. השניים יוצרים עולם של נשים אמזוניות שרועות ליד בריכות באיביזה, כשלצידן אביזרי אופנה של לואי ויטון. הצמד – הידוע מצילומי פורטרט אוף-ביטים של כוכבים, כגון: אומה תורמן, דרו ברימור וביורק – יוצר דימויים בעלי אינטנסיביות מוזרה ולעתים חרדה, שניתן לראותה כפנטזיה של העידן המודרני.
פאולו רוברסי יוצר פורטרטים של נשים רציניות ואינטלקטואליות, שלכאורה אינן מודעות לכך שהן לובשות אופנת עילית. רוברסי, המשתמש בטכניקות סטודיו מסורתיות ובתאורת במה על מנת ליצור פורטרטים נטורליסטים ושבריריים של מצולמיו – ביניהם סטינג, ג’ולייט בינוש ושרלוט גינסבורג – מושפע מצלמים שפעלו במאה ה-19, כגון ג’וליה מרגרט קמרון, ומתענג על יופי עדין ורגש עמוק.
צילום האופנה יושב על הקו הדק שבין צילום פורטרטים לבין הניסיון להבטיח שהנעליים יראו טוב. התערוכה מנסה לטעון שמאז שנות ה-50 ואבי צילום האופנה המודרני, וויליאם קליין – ועד לאירווין פן, דיוויד ביילי ומאריו טסטינו הגדילו לעשות צלמי האופנה הטובים ביותר את שני הדברים וכך הגדירו את זמנם, בדיוק כפי שעשו זאת סרטים, ספרים וציורים. אולם איזו מערכת שיפוט אמור הצופה להפעיל כשהוא מתבונן בפורטרטים שמטרתם להגדיל את רווחיה של תעשייה המושתת על ציניות וזיוף?
חלק מהצלמים בתערוכה אכן נדרשים לסוגיה ומנסים לחתור תחת התעשייה אותה הם משרתים. סטיבן קליין לדוגמה, יוצר פורטרטים בעלי נראטיבים אפלים, כגון משפחה, סדרת צילומים של אנג’לינה ג’ולי ובראד פיט בה הם לועגים באופן מודע לפרסונות שלהם.
קייט מוס בחבל עור, ג’סטין טימברלייק עם אף מדמם, ביורק צפה… האם זאת אמנות, פרסום או שימוש ממולח בסלבריטאיות? אופנה מטבעה היא עניין שטחי, אבל אופי הצילום נותן לה (לכאורה) עומק. מדובר בז’אנר מלא בפוזות קפואות במכוון והגזמה מנייריסטית של רצינות תהומית שמתאימה יותר לגתה שיושב ומהרהר על המוות מאשר לדוגמנית בת 15 שמפרסמת שמלה.
אבל קשה להשתחרר מהתחושה שמערכת היחסים בין הצלם למצולם מייפה לרוב את כוחם של שני הצדדים ונדמה שהאנשים שנמצאים מאחורי המצלמה נמשכים לעולם האופנה בדיוק מאותה הסיבה שבה נמשכים אליו דוגמנים ומעצבים: כוח, יוקרה, טרנדיות, תהילה, ותחושה של אנחנו מרכז העולם.
זו אולי הסיבה להצהרתה המתנצלת של סוזאן ברייט, אוצרת התערוכה כי: מגוון הצלמים בתערוכה מראה שמגזיני האופנה הם עדיין מקום תוסס לצילום פורטרטים ושהעבודות שאנחנו רואים שם ראויות להתייחסות רצינית. ההצהרה הזו חושפת את הבעייתיות הגדולה שבה נתפס צילום האופנה בעיני רבים כמו גם את חולשתה של התערוכה, בנימה המתחננת לתפוס את צילום האופנה כאמנות.
עד 28/5. א’-שבת 10:00-18:00, ה’ ו-ו’ עד 21:00. £8-£6, חינם לילדים מתחת לגיל 12.
National Portrait Gallery
St Martin’s Sq, WC2
Tel: 020-7306 0055
Tube: Leicester Sq
