יש לכם מזל שאתם חיים בבריטניה. אחרת לא הייתם מאמינים בוודאי שיש בעולם מדינה המסוגלת להתעסק בכף רגלו השמאלית של כדורגלן שלה, באינטנסיביות ובאובססיביות שאפילו תומאס אלווה אדיסון ולואי פסטר היו מקנאים בה.
אבל כן, אנחנו יודעים ומכירים. זוהי אנגליה, וזה מה שעושה לה המונדיאל, וזה בסדר גמור, אפילו מומלץ. אנחנו מוכנים להתחלף; מה לא היינו נותנים כדי שמהדורות החדשות בארץ הקודש היו נפתחות, ממשיכות ומסתיימות במצעד מומחי רפואת הרגל, ובראשים מדברים על כדורגל והדגל.
אבל מבט קר, רציני ומעשי על הרגל של המדינה נושא באמתחתו גם אפשרות אחרת: יכול להיות שהפציעה של וויין רוני, חלוץ מנצ’סטר יונייטד ואנגליה והדבר הטוב ביותר שקרה לנבחרת שלושת האריות מאז שהקוון הרוסי בוומבלי חטף בלק אאוט מעוור בדיוק ברגע הבעיטה של ג’ף הרסט לשער גרמניה ב-1966, תתברר בסוף כ-Blessing in disguise (ברכה בתחפושת). כלומר, מעז ייצא מתוק.
הכיצד? איך יכול להיות שהשבתה אפשרית של האיש שעל כתפיו הונחו רוב התקוות של אנגליה לזכות השנה בגביע העולם, תביא יותר תועלת מנזק? ובכן, התיאוריה שלי כזו: אנגליה הייתה חוזרת הביתה מגרמניה בידיים ריקות גם עם רוני בהרכבה לאורך כל הדרך, אבל בלעדיו לא רק שיש לה תירוץ מצוין לכישלון אפשרי, אלא שהנמכת הציפיות הציבוריות שהיעדרותו תביא בכנפיה, עשויה לשרת את הקמפיין האנגלי.
יש להבין: מאז ומתמיד, כלומר מהיום שבו המציאו האנגלים את המשחק הפנטסטי הזה, הם סבורים שאפשר לרשום את התוצאות שלו על שמם בטאבו. הם מאמינים בלב שלם כי הם לא רק מסוגלים, אלא אמורים, צריכים וחייבים לזכות בכל טורניר אליפות אירופה וגביע עולמי הנקרים בדרכם.
האנגלים (אגב, כמו הישראלים), משוכנעים כל הזמן שהנבחרת שלהם היא מאגר כישרונות עתיר הממתין רק לטיפול הנכון על מנת להתפוצץ ולסחוף את כל מה שעומד בדרכו. לכן הרבה יותר קשה להם לעכל אחכ את הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
הבעיה האנגלית הנוכחית אפילו אקוטית מהרגיל, משום שבשנים האחרונות אכן מדובר בדור הכדורגלנים המוכשר והמיומן ביותר של נבחרת אנגליה מאז הזכייה ההיסטורית בגביע העולם 1966. בגלל זה הכאב חד והייאוש נעשה פחות נוח, כאשר פוטנציאל כה אדיר מתבזבז בגלל חוסר עקביות, חוסר איזון בהרכב, וניהול רשלני.
צאו וראו את אנגליה של המאה ה-21, בקדנציה של המאמן השבדי, סוון יוראן אריקסון: במונדיאל 2002 ביפן היא הודחה ברבע הגמר על ידי ברזיל, כאשר אריקסון נותר קפוא על מקומו בספסל, חסר אונים ודרך לחזור מ-2-1 נגד נבחרת בנחיתות מספרית. ביורו 2004 שוב הגיעה אנגליה לרבע הגמר, הוליכה 0-1 בדקה השלישית נגד פורטוגל, ובמקום להיות הנבחרת ההורסת והדורסת שיחסי הציבור שלה מציגים חדשות לבקרים, היא השתפנה, ירדה לבונקר, ערכה חילופים הגנתיים מגוחכים, והודחה לבסוף בדו קרב פנדלים. מה שמצביע על כך שגם אצל הבציר האנגלי העסיסי ביותר אפשר לסמוך על חוק מרפי. אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש.
אין ספק שהמעידה האכזרית של וויין רוני בסטמפורד ברידג’ באפריל הייתה הופעה מוקדמת של מרפי. אבל לאנגליה 2006 יש מספיק נקודות תורפה שגם רוני לא היה מצליח לכפר על כולן: החסכים בהרכב.
הקישור האנגלי פשוט נוטף איכות: פרנק למפארד, כדורגלן העונה 05′, וסטיבן ג’רארד, כדורגלן העונה 06′, ייכנסו אוטומטית ל-11 הראשונים של כל מאמן בתבל ויכולים למלא איצטדיונים יותר מקולדפליי. לצידם ישחקו דייוויד בקהאם, הכדורגלן הבינוני הטוב בעולם ומנהיג בחסד עליון, וג’ו קול הנפלא, השחקן המשתפר ביותר באנגליה בשנות ה-2000.
אבל לעומת המבחר הנבחר בקישור למרות ההחלטה הטיפשית של אריקסון לוותר על שון רייט פיליפס, המחליף האולטימטיבי לבקהאם לאנגליה יש ליקויי חוד ועורף גם בלי המכה של רוני. פול רובינסון הוא שוער סביר וראוי, במיוחד בהשוואה לדייווידים סימאן וג’יימס עימם יצא אריקסון למלחמה בשני הטורנירים החולפים. גם עמדת הבלמים משדרת יכולת, ביטחון ועוצמה בעזרת ג’ון טרי (צ’לסי) היורש של בובי מור המנוח, ג’יימי קאראגר (ליברפול) ואף ריו פרדיננד וסול קמפבל (חרף הנסיגה המסוימת בכוחם).
אבל בכנפי ההגנה יש לאנגליה חורים. גארי נוויל הוותיק והנע ונד (ביכולתו) שוב ייאלץ כנראה להחזיק את המבצר מימין, ומשמאל תקוע אריקסון עם שני מגינים וויין ברידג’ ואשלי קול – שהיו אמנם בשיאם בפורטוגל, אבל נמצאים כרגע בתקופת חזרה מפציעות שכולה סימן שאלה אחד גדול. יום עסל, יומיים באסל.
לצערה של אנגליה, העננה הכבדה ביותר רובצת מעל מצבת הסקוררים. פרט לרוני, מייקל אואן לא שיחק כדורגל תחרותי מאז הפציעה בווייט הארט ליין ביום הראשון של 2006, ועם פיטר קראוץ’, המגדלור מליברפול, ותיאו וולקוט, הילד בן ה-17 מארסנל שלא שיחק אפילו פעם אחת בפרמיירליג – לבטח לא הולכים לסופרמרקט ב-9 ביולי בברלין. מצד אחד מנסה אולי אריקסון ללבוש לראשונה (וולקוט) את גלימת ההרפתקן, אבל מאידך הוא הותיר את חוליית החוד האנגלי מיותמת מאלטרנטיבות כמו ג’רמיין דפו, דארן בנט (18 שערי פרמיירליג) ואפילו דין אשטון, חלוצים עם קצת יותר קבלות.
זה לא שאנגליה לא מסוגלת לזכות בגביע. אם לפתע יתחבר הפאזל שלה בצורה עקבית, יש לה בסגל די מחצבים היכולים להוות חומר גלם לאוצר האולטימטיבי. אבל כאמור, יש אצלה גם יותר מדיIfs and buts. האם דווקא לנוכח השפיות הזמנית של הציפיות היא תשבור את הקרח ואיתו גם כמה ביצים על ראשי ספקנים כמוני? אמן.
