‘
סטריאופוניקס’ היא להקה מהסוג שהבריטים אוהבים לאהוב: שלושה צעירים (טוב אחרי עשור הם כבר לא כל כך צעירים, ובהופעות הם מחזקים את עצמם בנגנים נוספים), שהתדמית חשובה להם כמו גם עוצמת הגיטרות וכמות הרעש המלודי שנפלט מהמגברים. סגנונם הוא ‘בריט-רוק’ קלאסי, עם נטייה לפופ דרמטי וקמצוץ השפעות גראנג’ בסטייל סיאטל.
זהו סיפור הצלחה של להקה, שאומנם לא חידשה מאום ב’בריט-רוק’, אבל פיתחה יכולת התחמקות מהשוואה בנאלית ללהקות בריטיות ידועות אחרות: הם מזכירים את ‘קולדפליי’ אבל קצת יוצר ותיקים ופחות מסחריים; כמו ה’מאניק סטריט פריצ’רס’ גם הם גדלו בוויילס, אבל לא מגיעים לרמת התחכום שלהם. הם נמצאים במקום נוח באמצע אף שאפשר להאשימם בחטא הבינוניות היתרה. אך כל אלה לא עצרו אותם מלהטיס את רוב אלבומיהם לראש טבלת מצעדי המכירות הבריטיים.
במצבור הלהיטים, באלבום האוסף וכן גם ברפרטואר הופעותיהם הנוכחיות, ניתן למצוא את הסינגל שיצא פעמיים (שרק בפעם השנייה הצליח לטפס במעלה המצעד הבריטי) Local Boy In The Photograph מתוך אלבומם הראשון, Word Gets Around (1997). אלבום האוסף מכיל גם סינגל חדש – You’re My Star, ובו הפזמון החוזר והמדבק של ימי השבוע את היום ראשון שלי, גורמת ליום שני שלי לקום לתחייה, בדיוק כמו יום שלישי…. אומנם יש פער של יותר מעשור בין שני הסינגלים האלה, אך ניתן לשמוע בבירור את הפוטנציאל והכישרון שהיה טמון בהם ולהבחין שהם לקו בניוון מוזיקלי וטקסטואלי במהלך השנים.
הלהקה שמחממת אותם באופן רשמי היא The Courteeners, להקת ‘נערי חצר’ ממוצעת ממנצ’סטר, שמזכירה בסגנונה את להקת ‘פאלפ’ ומסכמת את הנוסחה האינדית להצלחה בריטית: לוקחים חופן אקורדים, מדביקים אותו על גבי מקצב פופ, לוחצים על דוושת האוברדרייב המחוברת לגיטרה ויוצאים למסע הופעות מתוקשר. אותה נוסחה עבדה גם עם ‘סטריאופוניקס’ בתחילת דרכם, אז אין סיבה שזה לא יקרה שוב וסביר להניח, שהמורשת הזו תשרוד, כל עוד הקהל יהיה נאמן וידרוש את המשכיות שושלת הרוק הבריטי הבינוני.
