ב תחילת העונה הנוכחית ניבאתי שמנצ’סטר יונייטד תהיה שוב אלופת אנגליה. בחודשים האחרונים הייתי אפוא עסוק מאוד באכילת כובעים… אבל אני חייב לומר לכם שהלעיסה דווקא טעימה. אין כמו מציאות ספורטיבית הטופחת על פני מומחים, פרשנים ודעתנים מלומדים למיניהם, כדי להדגיש עד כמה גדול פוטנציאל ההפתעה וההנאה מהמשחק, ועד כמה הספורט – התחום הגמיש והנזיל הזה – לא ייכנע לעולם למיליארדי פרופסורים ואוהדים המנסים להפוך אותו למדע מדויק.
סוף חודש אפריל היה פשוט אידיאלי לבעיטה בדעות קדומות ולחשיבה של הכדורגל מחוץ לקופסה. מנצ’סטר יונייטד שינתה לפתע את עורה, התכחשה לד.נ.א שלה, ובתזמון מעורר תהייה פיטרה לראשונה זה 28 שנים מאמן ועוד אחד שהוחתם לשש שנים! ליברפול הצנועה התעלמה לחלוטין מחשבון הבנק הצנום (יחסית) שלה ועשתה קולות של אליפות ראשונה זה חצי יובל, עם מאמן שאיש באולד טראפורד לא היה מהמר עליו. ואילו מרוץ האליפות של העשירות, מנצ’סטר סיטי וצ’לסי, נבלם על ידי האחרונה בטבלה, סנדרלנד, שמגלה לטייקונים שלפחות השנה לכסף אין ריח ואין כתר. איזה כיף.
כן, כן, זו הייתה עונת התהפוכות, המהפכים והמהפכות. עונה שבה נטרפו הקלפים וג’וקרים חדשים בצבצו מהחפיסה. עונה שבה מנצ’סטר יונייטד – 20 פעמים אלופה וסמל היציבות, שיקול הדעת והנאמנות – איבדה לא רק את התואר, אלא גם את הטוהר. ביחד עם אליפות אנגליה, מקום בליגת האלופות ומוניטין, ההחלטה שלה לפטר את דיוויד מויס ארבעה שבועות לפני תום העונה היא אולי מובנת לחלוטין על פי רשימת הקטסטרופות שחרתו את שמן בתיאטרון החלומות, מאז הגעתו של המנג’ר הסקוטי החדש, ולפי קוד ההתנהלות הנוהג בעולם הספורט הציני והאכזרי.
אבל עד שצנחה החרב על צווארו של הג’ינג’י עם המפתחות, היה מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב המעוז האחרון של קור הרוח והעדר הפאניקה. והנה: התקף חרדה ממקור בלתי צפוי. לא רק שיונייטד מפטרת, היא אף עושה זאת בתזמון מאוד מוזר, שלא לומר שנוי במחלוקת או משפיל. מה החיפזון והיתרון בבעיטה הנשלחת לעכוז המנג’ר באפריל? גם אם מדובר בהחלטה כלכלית-בורסאית דאגה לתדמית, אבל בעיקר למנייה של המועדון – האם האתוס האנושי של יונייטד לא שווה עוד טיפת סבלנות?
אפילו סר אלכס פרגוסון, המנג’ר שהמליץ על מויס כיורשו, טען שפיטוריו היו נמהרים וצריך היה לתת למחליפו זמן נוסף. אפילו פרגי כבר יודע שלא נותרה בגלובוס שום תשוקה המסוגלת להתמודד עם הכסף הגדול, הבורסה, תזרים המזומנים והרלוונטיות הפיננסית של מועדון. האתיקה הג’נטלמנית מתה סופית ורשמית. הממון הביא גם על היושרה כיליון.
וזה בדיוק המקום שבו הסטנדינג אוביישן לליברפול ראוי להיות אחד הממושכים והרועשים בתולדות הפרמיירליג. 24 שנים עברו מאז האליפות האחרונה של האדומים. ב-1990, כאשר באנפילד הקיפו השחקנים את הדשא עם גביע האליפות ה-18 של המועדון, רוני רוזנטל עוד היה ביניהם. גם פיטר בירדסלי וג’ון בארנס, ששבועות ספורים אחרי כן הגיעו עם נבחרת אנגליה עד חצי גמר המונדיאל באיטליה, שנגמר עבורם בדו-קרב פנדלים אכזרי, דרמטי ונוגה בטורינו נגד מערב גרמניה.
אכן, אז זו הייתה עדיין מערב גרמניה. חומות בריהמ רק החלו להיסדק, אך ייקח עוד שנה שלמה עד שהן ייפלו וישנו את מפת אירופה. לליברפול זה לקח 24 עונות. ולמרות נצח הנצחים הזה – זה עדיין התרחש כנגד כל הסיכויים.
באוגוסט האחרון לא היה איש פרשן, שחקן, עסקן, מאמן ו/או מלאך שיכול היה להצביע על ליברפול כמועמדת לתואר, קל וחומר אלופה. מלאכת השיקום של המועדון הוטלה אך עונה קודם לכן על ברנדן רוג’רס. ברנדן מי? מנג’ר צפון אירי צעיר ויומרני שעשה את צעדיו הראשונים במועדון גדול. טובים, גדולים ומנוסים ממנו קני דלגליש, רפא בניטס וז’ראר הוייה, אם להזכיר רק כמה שמות ניסו את מרכולתם ומזלם והרימו ידיים. רוג’רס עשה את זה בלי שאפילו הוא עצמו יידע כי התהליך בו החל בשיטת הניסוי והטעייה, יבשיל לפתע לנגד עיניו ועינינו כמו פריחת הכלניות באביב, כאילו שדות התות של הביטלס קמו וצמחו מפזמון למציאות ססגונית פורחת ומסחררת.
עוד רבות ידובר בליברפול 2014, האלופה הפוטנציאלית השישית בלבד בתולדות הפרמיירליג, והראשונה החדשה זה כמעט עשור, מאז צ’לסי 2005. עוד רבות יזומרו שירי ההלל לקבוצה שעשתה את ההבדל והדילוג הנחשולי ממקום 7 לפסגה, בלי להתקרב בכלל למפלס מטילי הכסף והזהב הנמצא במרתפי יריבותיה האמידות. עוד ייקשרו כתרים וייכתבו סיפורי הילה ותהילה לרוג’רס ולשינוי האמיץ שהוא חולל על המגרש ליברפול המבוססת על הנעת כדור ומשחק מסירות, כמו בימים ההם, אבל בעיקר על חופש פעולה ומרחב מחיה לקישור והתקפה טכניים, תוססים, ולפתיחת נתיבים לכישרון אינדיבידואלי סוחף, גם אם הוא חצי בתול הצעירים פיליפ קוטיניו, דניאל סטארידג’ וראחים סטרלינג לצד המאסטרו לואיס סוארס.
אבל שום שיר הלל לא יהיה שלם ללא תוספת יוצאת דופן לנבחרת העונה: זו של ג’ון הנרי (בתמונה למעלה), הבעלים האמריקני של האדומים האימתניים. הנרי היה כמובן האיש שהציל את המועדון מפשיטת רגל, אבל תרומתו לאליפות ה-19 מרשימה אף יותר. הוא היה זה שסירב למכור את סוארס לארסנל, למרות שהתותחנים הציעו את הסכום הנקוב בחוזה של האורוגוואי 40 מיליון פאונד. סוארס היה מוכן ללכת, הנרי לא. שיתבעו אותנו, אמר היאנקי-דודל, ולא ידע עד כמה ההחלטה הבוטה הזו שלו ג’נטלמן אנגלי לא היה מעז להפר חוזה תהיה הרוח שעליה יינשא משק כנפי ההיסטוריה.
אגב, בתחילת העונה חזיתי שריאל מדריד תזכה גם באליפות ספרד וגם בגביע אירופה לאלופות. אל דאגה במידת הצורך, נשאר לי במזווה די והותר רוטב כדי לתבל גם את זלילת המגבעות הזו.
