ואן דוסבורג וחבריו ביקשו ליצור שפה ויזואלית אוניברסלית חדשה שתדבר לליבו של קהל רחב ככל האפשר וייצרו עבודות אמנות שהרגישו אנונימיות, שכאילו נעשו בידי מכונה.
פיט מונדריאן, ששיכלל את סגנונה של דה סטיל והביא אותה לשלמות, הינו האמן הידוע ביותר שנקשר לשמה, בעוד שוואן דוסבורג, לעומת זאת, נשכח לאנחות. התערוכה הגדולה, שמוקדשת לו בימים אלה ב’טייט מודרן’, מנסה לעשות עם ואן דוסבורג צדק היסטורי ומציגה אותו לא רק כאמן מעניין אלא גם כאוצר שהקדים את זמנו, תוך כדי שהיא מדגישה את ההפרייה ההדדית בין אמני דה סטיל בינם לבין עצמם ועם אמנים אחרים בני זמנם.
ואן דוסבורג היה אחת הדמויות המרכזיות בסצינת האוונגרד בשנות ה-20. הוא ניסה את כוחו בשירה, פירסום, ארכיטקטורה, עיצוב ופילוסופיה, יצר קשרים הדוקים עם אמני הדאדא, הבאוהאוס והקונסטרוקטוביזם, וקידם בלהט את העקרונות הגיאומטריים הנוקשים של דה סטיל.
התערוכה מתחילה עם עבודותיו המופשטות המוקדמות של ואן דוסבורג, שהינן צבעוניות ורוחניות ומזכירות ציורים מוקדמים של קנדינסקי או דלונה. בהמשך אנו עדים להקמתה של דה סטיל ולניסיונותיו הראשונים של ואן דוסבורג ליצור מופשט מדוייק המאופיין במשטחי צבע שטוחים, אולם כשמגיעים לחלק שבו התערוכה מנסה לבדוק את הקונטקסט ההיסטורי של התנועה ואת קשריו הפוריים של ואן דוסבורג עם אמנים אחרים, עולה תחושה שהתערוכה מאבדת מעט מהפוקוס שלה. נוכחותם של מונדריאן, שוויטרס, פיקביה, ברנקוזי, ארפ והוך כה מורגשת שנדמה שנושא התערוכה – ואן דוסבורג עצמו – מעט נשכח. אולם התחושה הזו מתגמדת לעומת העושר העצום המוצע כאן לקהל, שכולל עיתונים, כתבי עת, רהיטים, מודלים ארכיטקטוניים וסרטים מאחת התקופות היצירתיות והחדשניות ביותר במאה ה-20.
רבים יטענו שהאמנות של דה סטיל קרה וקפדנית אולם חשוב שלא לבלבל את טיבען האינטלקטואלי של העבודות עם ניכור. ואן דוסבורג היה חלק ממאמץ מודרניסטי בין מלחמתי שעירבב בין תיאוריה לאמנות, שבו קולנוע וטיפוגרפיה חלחלו לציור ועיצוב פנים, ובו נוצר עולם חדש. התערוכה האמביציוזית הזו ממחישה זאת היטב וחושפת לראווה אמנות מלוטשת, קפדנית, חדה ונועזת ומעוררת ערגה לזמנים בהם ‘אידיאליזם’ לא היה מילה גסה.
