את התשובה ניתן למצוא ב-The Other Side of Israel – יומן חוויות אישי בו היא מגיעה למסקנה שישראל האמיתית היא מדינה גזענית, קולוניאלית וכוחנית שתושביה היהודים חיים בהכחשה עמוקה. במלים אחרות, זוהי המהדורה המזרח-תיכונית של דרום-אפריקה בה נולד אביה, סם לוי, רופא ידוע מרחוב הארלי.
טיפול רפואי בבית החולים הדסה להסרת גידול סרטני מהעין, הביא אותה למפגש ראשון עם ערבים ישראלים, חולים ורופאים, שעל קיומם לא ידעה כלל. הגילוי המרעיש הזה מחולל אצלה רעידת אדמה והוא זה שמוביל אותה בסופו של דבר מתל-אביב אל הגליל.
עיון קצר ברשימת התודות שבתחילת הספר כבר מסגיר את תוכנו. מופיעים בה אקדמאים ערבים, יהודים שמאלנים ואפילו…נציג אשף בלונדון. כולם סייעו לכתוב 302 עמודים בהם אין כלל צבעי ביניים, אלא יהודים רעים חורשי מזימות וערבים טובים שוחרי שלום. ככל שהתארכו חייה בכפר, כך הלכה וגדלה אהבתה לתושביו. בכך כמובן אין רע, אולם אהבה זו גדלה בצד שנאתה לכל דבר יהודי. אפילו חבריה השמאלנים מתל-אביב הזהירו אותה כי הערבים יהרגו אותך… אך היא דווקא חשה כמו חלק ממשפחת בעל הבית אצלו שכרה דירה, ואפילו הגיעה למסקנה שקריאת המואזין לתפילה כמוה כצלצול פעמונים בכפר אנגלי שליו…
סוזאן כתבה ספר נאיבי והיסטרי המיועד לקהל אנגלי, אף כי הייתה מאד רוצה שישראלים יפקחו באמצעותו את עיניהם. אפשר שהמדובר בעוד ספר אנטי-ישראלי, אך יתכן שנזקו, כמי שנכתב על ידי יהודיה, גדול יותר משנדמה. לא שאין בו חומר מעורר דאגה למחשבה, אלא שראייתו החד-צדדית עלולה להפיל בפח רבים וטובים, מה גם שהוא לוקה באי- אמת המשועבדת לרצונה המקורי של הכותבת להשחיר את פני ישראל בכל מחיר. למשל, מסתבר שישראלים ליברלים חוששים לדבר בזכות המיעוט הערבי בארץ מחשש פן תקופח פרנסתם. מחויבותי היא קודם כל למשפחתי, היא מצטטת אדריכל חיפאי. או כאשר היא טוענת שחברי הכנסת הערביים אינם יכולים להשמיע את קולם משום שהם מושתקים מיד על ידי חכים יהודים ואם הם עומדים על שלהם, הם מושלכים מאולם המליאה על ידי היור. ומה באשר לטענתה כי ערבים אינם יכולים לבקר באזורים יהודיים משום שנוער יהודי יתנפל עליהם? והגרוע ביותר הוא שאין לאישה הזאת כל סימפטיה לבעיות הביטחון של המדינה.
בסופו של דבר ממליצה הגב’ דוד ליהודים, באשר הם, להבין את גודל הפשעים שבוצעו בשמם ולהתנצל. המחברת נגעלת מישראל ואני נגעל ממנה.
