בימים אלה מציינת ארצות הברית את יום השנה לאירועי הטרור שהתרחשו ב-11 בספטמבר. שמונה שנים לאחר אותו פשע, קיבלה המעצמה האמריקאית תזכורת מכאיבה על הדרך בה בת בריתה הקרובה ביותר נלחמת בטרור הבינלאומי. מכל צד שתסתכלו על שערוריית שחרורו של המחבל מלוקרבי, נודף ריח חריף של קנוניה. אפילו האזרחים מן השורה, המצדדים בשחרורו מטעמי רחמים, אינם מאמינים להסבריו של גורדון בראון ועוד יותר מזה להתפתלויות של ממשלת סקוטלנד. ככל שהאפיזודה הולכת ומתבהרת, כך מתחוורת לה עובדה פשוטה אחת: הבריטים החליטו להפיס את דעתו של מועמר קדאפי ולשגר אליו את עבדול באסט אל מגראהי לרגל מלאת 40 שנה לשלטונו של הרודן הלובי.
לאחר ההכחשות הראשונות, ההתחמקויות המבישות והאקרובטיקה המילולית, בולט השקר הגדול לעין. ראש הממשלה ושר החוץ שלו, דיוויד מיליבנד, נאלצו להודות כי נפשם לא חפצה הייתה לראות את מותו בכלא, אולם הם מכחישים כאילו השפיעו כהוא זה על ההחלטה הסקוטית. רק התמימים שבינינו יהנהנו. בעלי הזיכרון היותר ארוך ירשמו לעצמם כי בחודש יולי פגש בראון את קדאפי בשולי הפסגה הבינלאומית שנערכה באיטליה. זמן קצר לאחר מכן נפגש השר הכל-יכול, פיטר מנדלסון, עם סייף אל איסלאם קדאפי, קדאפי הבן, בביתו של המיליארדר לורד רוטשילד, באי היווני קורפו, והשאר היסטוריה.
מעניין, אותו הבן (שתרגום שמו הוא חרב האיסלאם) היה זה שהודה, אחרי השחרור המביש, כי הוא התבצע כחלק מעסקת מסחר עם בריטניה. כמובן שאין צורך להאמין לקדאפי ג’וניור, בדיוק באותה מידה בה אין להאמין להכחשות הבריטיות. במובן מסויים, טריפולי הסתברה כיותר אמינה מלונדון. לפחות, כיותר חכמה. רק אידיוטים האמינו כי לוב תימנע מלהעניק לאותו מחבל קבלת פנים הירואית. נראה כי כאלה מאכלסים בשפע את שתי ההנהגות מצפון ומדרום לגבול.
זוכרים את ליילה חאלד? המחבלת שחטפה את מטוס אל על שעשה דרכו ללונדון ולבסוף שוחררה על ידי הבריטים? זה היה בשנות ה-70, ומאז אין כל חדש תחת השמיים המעוננים של האיים הבריטים. גם אז חששו מזרועו הארוכה של הטרור הערבי, אלא שהפעם יזכו המשחררים לכל הפרסים האפשריים וחברת ‘בריטיש פטרוליום’ כבר קודחת נפט במפרץ סדרה.
בכל העסקה המצחינה הזאת נשכח הסיוע שהעניק בשעתו קדאפי למחתרת האירית הקתולית, כמו גם העובדה שהדיפלומט שירה למוות בשוטרת איבון פלצ’ר ב-1984, הורשה אז לעזוב את לונדון ועד היום לא הועמד לדין.
מדינה קטנה ומחוריינת היה ביטוי שהשמיע בשעתו שגריר צרפת בלונדון בעיצומה של אינתיפאדת המתאבדים. הוא כיוון לישראל. היום משתמשים במונח זה בארצות-הברית כלפי בריטניה על שתי הישויות שלה. לונדון העדיפה את טריפולי על פני וושינגטון. סקוטלנד הפכה שם נרדף לא לוויסקי או לדג סלמון מעושן, אלא לרפובליקת ליצנים בחצאיות שיכולה הייתה לקנות את עולמה ביום בו פני כל העולם היו נשואות אליה. עד אז הרי לא ידע כמעט איש שלסקוטלנד יש פרלמנט משלה. ההחלטה האומללה הזאת תרדוף אותה במשך שנים רבות, הרבה אפילו לאחר שקדאפי יפנה את כיסאו לבנו.
החרם לא רק נובח
החרם האנטי-ישראלי אולי נכשל לפי שעה באקדמיה, אולם הפעילות נגד קניית מוצרים ישראליים נמשכת ביתר שאת מעל ומתחת לפני השטח. במרכזי ערים רבות ברחבי בריטניה ניתן למצוא דוכני הסברה פרו-פלסטינים הפועלים בשוקי סוף השבוע ומחלקים מידע על הנעשה בשטחים. הפעילים ריכזו לאחרונה את המאבק שלהם במוצרי הטיפוח של ‘אהבה’ המיוצרים בים המלח. לטענתם, מדובר בסחורה גנובה שכן היא יוצאת ממפעל החברה הממוקם ביישוב מצוקי דרגות, היושב על אדמה פלסטינית.
בימי רמדאן אלה מזהירים אנשי החרם גם את הציבור המוסלמי לבל יקנה תמרים מסוג ‘מג’דול’ עמם נוהגים המאמינים לשבור את הצום. אחת מהכרזות נושאת תמונה של חבילת תמרים, כזאת הנמכרת ברשת ‘סינסבורי’ ועליה נכתב כי הגיעה מהגדה המערבית. ברשימת החרם נמצאות כמעט כל הרשתות הגדולות במדינה ובראשן ‘טסקו’, ‘מרכס אנד ספסנר’, ‘ווייטרוז’ ו’אסדה’. החרם נובח, אבל מתחיל גם לנשוך.
עצה ידידותית מזקן
אולי כדאי להטות אוזן לדבריו של ריצ’ארד ברנסון. הבוס של ‘וירג’ין’, הגיע לארץ יחד עם כמה מראשי ארגון ‘זקני השבט’, שהוקם בשעתו על ידי נלסון מנדלה, והעניק לישראל ציון בלתי מספיק ביחסי ציבור. בסקאלה שבין 0 ל-10 הייתי נותן לכם ציון אפס. הדרך הטובה ביותר להשיג יחסי ציבור היא באמצעות פעולה. ‘וירג’ין’ היא חברה שעוצמת המותג שלה נובעת מהאופן שבו היא מתנהלת.
מאמרים קשורים
אם אנחנו לא מתנהלים באופן אתי, התדמית תיפגע, הוא הסביר. למי שלא הבין, הוא הוסיף ואמר כי לאחר מלחמת העולם השנייה העולם חש אהדה אדירה כלפי היהודים ובמשך העשורים האחרונים האהדה הזאת אבדה. יש לכם מדינה נהדרת, אתם רק צריכים לשלב ידיים עם השכנים שלכם. ולא, ברנסון, אינו מתכוון לרכוש את אל על…
הביקור שבקושי היה
מי שיסכים עם ברנסון יהיה סטפן פולארד, עורך ה’ג’ואיש כרוניקל’, הסבור כי בנימין נתניהו החמיץ הזדמנות פז להסביר את ישראל לדעת הקהל במהלך ביקורו בלונדון. הוא מסביר זאת בסירובו של ביבי להעניק ראיונות לעיתונות ולהיפגש עם ראשי הקהילה היהודית, משום שבריטניה מעניינת אותו כשלג דאשתקד. הפמליה של ראש הממשלה, כמו גם השגרירות בלונדון, מכחישה זאת וטוענת בתוקף כי פגישות כאלו היו גם היו.
הפתרון לתעלומה הוא פשוט. האורח פגש כמה עורכי עיתונים, אך על בסיס לא לייחוס, וחלק מפעילי הקהילה עמם נפגש היו אנשי ליכוד. בכלל, מפגשו עם גורדון בראון עמד בסימן שחרור מחבל לוקרבי ומעטים בכלל ידעו על הביקור, שהוקדש ברובו לשיחות עם השליח המיוחד, ג’ורג’ מיטשל.
