לכל אחד מאיתנו יש הגדרה שונה למושג בית וזה נכון גם לגבי תרבויות. ביפן, הבית הוא חולף וארעי, ויושב על הקרקע באופן קליל יותר. בשל האקלים המתון במדינת האיים האסייתית, מבני העץ היו הבסיס לארכיטקטורה המסורתית המקומית, והטכניקות המשמשות לבנייה זו מושרשות באופן עמוק באבולוציה של התרבות היפנית. חומרים אחרים, כגון אבן, אדמה ולבנים, השתלבו במהלך המאה השמינית, כשהאדריכלים היפנים יצרו את הסגנון המעודן שהפך ייחודי לארצם. האסתטיקה הזו באה לידי ביטוי גם במקדשים הבודהיסטיים ובמקדשי השינטו (דת המעניקה לטבע משקל ודגש רב), שנבנו באופן מסורתי מחומרים הזקוקים לטיפול, כמו נייר, קש ובוץ מה שגרם לאדריכלות היפנית להידמות במובן מסוים לגננות.
התערוכה בגלריית ברביקן, הנקראת הבית היפני: אדריכלות וחיים אחרי 1945, מוקדשת לארכיטקטורה היפנית ומתמקדת בשנים שבין סוף מלחמת העולם השנייה ועד היום. מוצגות בה למעלה מ?200 עבודות של כ?40 אדריכלים יפנים, רבים מהם מעולם לא הציגו בבריטניה וחלקם בעלי שם עולמי, בהם: קזויו סגימה, קנזו טנגה וטדאו אנדו – שלושתם זכו בפרס פריצקר הנחשב בתחום ומכונה פרס הנובל לאדריכלות.
אחת העבודות המרכזיות היא שחזור מרהיב של בית מוריאמה (2005), שיצר ריו נישיזאווה. זהו מודל ארכיטקטוני בגודל מלא וחסר תקדים של הבית הנחשב לאחד החשובים ביותר במאה ה?21. המודל מייצג פירוק רדיקלי של הבית היפני הקונבנציונלי – הוא מורכב מעשר יחידות המופרדות על ידי גן או חצר אחורית. המבנה נשזר לתוך המבנה הפנימי של הגלריה, כך שתוכלו לשוטט בתוך המודל ולדמיין איך יראו החיים בבית. חלק מהיחידות מרוהטות כדי להפיח בהן חיים ומונחים בהן מאות חפצים אישיים – ספרים, מוזיקה וסרטים – שהובאו מתוך עולם היצירה של בעל הבית, יסואו מוריאמה (אספן מתבודד שמעולם לא עזב את יפן).
עבודה שאפתנית נוספת היא של טרונובו פוגימורי, אדריכל שידוע במבנים האקסצנטריים שלו. הוא עיצב עבור הברביקן בית תה גדול עם גינה ציורית ומקסימה. העבודה משלבת אלמנטים שונים, כמו עבודות אבן סקוטיות לצד עבודות נגרות יפנית, ויוצרת מהן שפה אמנותית אחת עם התייחסות לתאונות ולליקויים בחומרים הטבעיים. בית העץ והגינה נבנו מגיבוב של חומרים שונים כמעין קולאז והוא מדגים את היופי בעבודת היד ואת החזרה לטבע ולחומריו.
בנוסף למודלים וציורים, משולבים בתערוכה גם צילומים וסרטים הבאים להמחיש את מושג הבית בתרבות היפנית ואת ההתפתחויות שחלו בו לאורך השנים. בסרטים של יסוגירו אוזו ומיקיו נרוזה, למשל, אפשר ללמוד על תפקידן המשתנה של הנשים בחברה היפנית. סרטו הריאליסטי של נרוזה מ?1954, Late Chrysanthemums, מתאר את הבית כמרחב קולנועי לסובייקטיביות של האישה ומספר על ניסיונותיה של גיישה לשעבר להשתלב בחיים בסדר החברתי החדש שלאחר המלחמה ביפן. לעומתו, סרטו של אוזו מתמקד בחיי הבית דרך מערכות היחסים העמוקות והמורכבות של המעמד הבינוני, במיוחד אלה שמתקיימות בין אב לבתו.
עם תום מלחמת העולם השנייה, ההרס הנרחב של טוקיו ושל ערים אחרות ביפן הוליד צורך דחוף לדיור מסוג חדש, והבית המשפחתי נעשה במהרה לאתר החשוב ביותר של ניסויים אדריכליים. במאמץ ליצור שפה שתתאים לתקופה חדשה זו בהיסטוריה היפנית, חקרו אדריכלים, כמו קנזו טנגה וסייאיצי שיראי, דרכים לסנתז את המסורת היפנית עם המודרניזם. בשנים שלאחר מכן, אדריכלים יפנים השתמשו בעקביות בעיצובים בתור דרך לבקר את החברה ולהציע פתרונות חדשניים לשינוי אורח החיים. בשנות ה?70 התרכזו המעצבים בבתים סגורים ששימשו כחומת מגן בפני העיר המזוהמת והאוכלוסייה, ובשנות ה?80, בתקופת הבועה הכלכלית ביפן, אימצו האדריכלים את השימוש בטכנולוגיות המידע בראשיתן, ויצרו בתים שהיו קלים במיוחד ופתוחים לעולם החיצון. אדריכלות המגורים היפנית, בעיקר בטוקיו, מציעה פתרונות גאוניים למגבלות החיים במטרופולין הגדול בעולם. במקביל למגמה זו, יש גם הבנה רבת?שנים של הבית בתור מרחב שנועד לביטוי דמיון ויצירתיות.
מומלץ להזמין כרטיסים מראש.
The Japanese House: Architecture and Life after 1945
Art Gallery, Barbican Centre
Silk Street, EC2Y 8DS
Tube: Barbican
Tel: 020-7638-4141
עד 25/6. מדי יום, 10:00-18:00 (ה-ו, עד 21:00). £10-£14.50 (כניסה חופשית לבני 14 ומטה).
________________________
* כלנית שכנר?לאופר היא אמנית וצלמת המקיימת סיורי בוטיק בגלריות ובבתי מכירות לאמנות בלונדון לקבוצות וליחידים לפי הזמנה. הסיורים הבאים יהיו בגלריות במייפר: ש', 13/5, 11:00. ד', 24/5, 10:30.
