לאורך ההצגה – בטקסט עצמו ובין השורות – צצים ועולים משפטים המקשרים את הסיפורים העתיקים הללו למצב הפוליטי העכשווי. וכך הדו-קרב הצפוי לקרות בין דוד לגוליית, לדוגמה, ייקבע מי ישלוט על עזה הישראלים או הפלסטינים (כשבעצם אף אחד מהם לא ממש מעוניין בשטח הזה), או דלילה, שנאמנה לשבטה יותר מאשר לאהובה, היא ככל הנראה מעין שאהידית פלסטינית במסווה של אישה מפתה.
ברקוף עצמו הודה שהרעיון היה לעסוק גם בפוליטיקה: בזמן עבודתי על האדפטציות, היה זה נראה לי מובן מאליו עד כמה הסיפורים האלה רלוונטיים גם לגישות השונות ולערכים בזמנים מודרניים. המלחמה האחרונה בעזה והטיפול התקשורתי המחריד שישראל חוותה הם אלה שדחפו אותי לחקור את הערכים היהודיים העתיקים.
דגש רב ניתן לתנועות השחקנים על הבמה וניכר בהם המאמץ הפיזי לביצוע המחולות האיטיים, אותם הם מבצעים בכישרון רב, כדבר של מה בכך. כך לדוגמה, באחד מרגעי השיא בהצגה (בתמונה) מתרחש ריקוד איטי, מרתק וכמעט אירוטי, שבו שמשון מרים את דלילה ומסובבה סביב גופו שוב ושוב בתנועות שקולות ומדודות, תוך כדי דיאלוג בו הוא מרעיף עליה מילות אהבה ומנסה לספק אותה, בעוד שמטרתה היא להוציא ממנו את סודו בנחשיות חלקלקה.
על אף שלעיתים התאורה מוגזמת ומסנוורת ולעיתים המשחק מוחצן ואיטי מדי, ההצגה מעוררת חיוך ומחשבה, ומחייה את הדמויות המוכרות לנו, באופן השומר על משמעותן המקורית, אך בד בבד מחדיר בהן דם חדש ומודרני. מומלץ.
פרטים במדריך
