אני בלונדון שלוש וחצי שנים ובמהלכן ראיתי את השחקן המאוד עסוק, לויד האצ’ינסון, על הבמה בלא פחות משבע הצגות. כשאמרתי לו את זה, הוא שאל אותי מה היה המחזה האהוב עליי מביניהם. אבל לא יכולתי לבחור מתוך ההצגות הכל כך מגוונות. בין אם זה Husbands and Sons (נשיונל ת’יאטר) הטרגי, The Beaux’ Stratagem (נשיונל ת’יאטר) הקורע מצחוק, או האדפטציות המקוריות והמרגשות ל”שחף” (ליריק האמרסמית’) ו”חלום ליל קיץ” (יאנג ויק). למרות הזמן הרב שהוא מבלה על הבמה, לויד גם הופיע במספר סרטים ותוכניות טלוויזיה, בהם “פלורנס פוסטר ג’נקינס” (2016) והסדרה “זהב לבן” (בי-בי-סי 2). ביולי הקרוב הוא גם יעלה על במת התיאטרון דיוק אוף יורק’ס בווסט-אנד, לצד השחקן איאן מק’קלן, בהפקה גדולה של המחזה “קינג ליר”.
בימים אלה, לויד מופיע בהפקה של Absolute Hell בנשיונל ת’יאטר. המחזה מתאר את חיי ואנשי הלילה במועדון בסוהו הנקרא “החיים בוורוד”, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בבריטניה (לחצו כאן לביקורת על ההצגה). אם לכתוב דמות אחת עגולה ודינמית זו עבודה קשה, המחזאי רוקני האקלנד הצליח ובגדול, כשבמחזה מופיעות מעל 20 דמויות כאלה. כל אחת עם הבעיות והקול המיוחד שלה. מהמארחת של הבר, כריסטין (שאותה משחקת קייט פליטווד), המשתוקקת לאהבה וחברה, ועד לסופר יו (צ’ארלס אדוארס), שמתמודד עם קריירה כושלת והומוסקסואליות מוחבאת, בתקופה שבה הומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק. וכל זאת, תוך כדי שהבניין בו הם נמצאים, נשבר ומתמוטט לחלקים מדי פעם.
לויד משחק בהצגה הזו צייר שיכור בשם מייקל קרולי, שאיכשהו מצליח להישאר ב”החיים בוורוד”, גם לאחר שהועף משם בעקבות התנפלות אלימה שלו על שאר הלקוחות.
יש בהצגה 28 שחקנים! איך זה להופיע עם קאסט כזה גדול?
“בימינו זה אפשרי רק בנשיונל ת’יאטר! חברת הפקה הרפתקנית עוד הייתה מכפילה את המספר הזה שם. להופיע במחזה עם 28 שחקנים זה ממש כיף. תמיד יהיו אנשים שאתה נהנה מהם. חלק אתה מכיר מהעבר, חלק אתה פוגש לראשונה… כיום, אם אתה עושה הצגה בתיאטרון קטן מחוץ ללונדון תמיד יהיו אילוצים כלכליים. אז יש נטייה ללכת עם קאסט קטן, כמו 6 – 8 שחקנים אולי. אבל זהו. הנשיונל ת’יאטר מאפשר הרבה יותר. אז 28 שחקנים… זה מאוד כיף מאחורי הקלעים (צוחק)… ולפעמים על הבמה”.
תעלולים?
“תמיד יש תעלולים כשאני מעורב! חוץ מהמשחק הרגיל של ‘העבר את הפקק’ – לראות אם הפקק יכול לעבור בין כל 28 השחקנים על הבמה לפני שהמחזה מסתיים. זה משחק טוב. לא יצרתי אותו אגב, אני חייב להגיד! כששכבתי שם כמייקל קרולי, שתוי על הרצפה, פתאום ג’ונתן קוט (שחקן) בא אליי ושם לי פקק ביד… כמובן שהעברתי את הפקק לקייט (פליטווד), כי היא השחקנית היחידה שאליה התקרבתי פיזית. קייט נבהלה ופשוט השאירה את הפקק על הבמה! ואני חשבתי, ‘זה סיכון בטיחותי. מישהו עלול ליפול מזה. איך היא מעזה להיות כל כך רשלנית ולהשאיר את הפקק על הבמה? (צוחק)”.
“פגשתי את טוני בלייר לראשונה ב-1994… אני זוכר שחשבתי ‘למה כולם עפים על הבחור הזה?'”
האם ראית את Absolute Hell בעבר? מה חשבת על המחזה אז ועכשיו?
“העבודה הראשונה שלי בנשיונל ת’יאטר הייתה בינואר 1995. בזמן המחזה הזה, הייתה הפקה של Absolute Hell עם השחקנית ג’ודי דנץ’ בחזרות בחדר ליד. לא ראיתי את ההצגה. אני זוכר שריצ’ארד מקייב (שחקן) סיפר לי שהוא משחק דמות בשם מייקל קרולי, ושזה הולך להיות ממש כיף. אז זה עבר לי בראש כשג’ו (היל גיבינס, במאי) הציע לי את התפקיד בשנה שעברה. ראיתי את הסרט המבוסס על המחזה, אבל זו גרסה מקוצרת. עדיין, הכל שם. כשקראתי את המחזה, חשבתי לעצמי ‘זה יוצא מן הכלל’… המחזאי הכיר את העולם הזה לחלוטין. הוא הכיר, חי, אהב, ושרד אותו. חשבתי שזה פשוט גאוני”.
זה מרגיש די פוליטי עם הפוסטר של הלייבור על הבמה, התחושה של בית קלפים מתפרק, נושאים גדולים שמהם הדמויות מתעלמות לחלוטין, בעוד שהן מתמודדות עם הבעיות האישיות הרבות – כל דמות לעצמה…
“זה כיף לנופף את הדגל האדום על הבמה. זה לא קרה בעבר. אני מניח שאפשר לקחת מזה מה שרוצים. החברה מתפוררת ונופלת לאחר המלחמה, בעת ששמש חדשה עולה עם לייבור ומדינת רווחה והאופטימיות החדשה הזאת. זה הכל לגמרי שם. אני מניח שזה גם היה יכול להיות המצב ב-1995. הגענו לסיומם של 16 או 17 שנים של שלטון שמרני והייתה הרגשה שדברים הולכים להשתנות. שלייבור הם כבר לא כוח אבוד. ואז החלו להופיע השמות האלו, טוני בלייר וגורדון בראון. לא שמענו אותם קודם… פגשתי את טוני בלייר לראשונה ב-1994 כשהופעתי במחזה Travesties של המחזאי טום סטופארד. אני זוכר שחשבתי ‘למה כולם עפים על הבחור הזה?’. וזה היה משום ששמו אותו על מסלול מהיר כדי להוביל את המדינה. והיה מן ריח כזה של אופטימיות באוויר. כמובן שתמיד זה נעלם בסוף (צוחק)”.
“צריך להיות משוגע כדי להגיד להם ‘לא'”
ראיתי אותך ביותר מחזות מכל שחקן אחר מאז שעברתי ללונדון. מה הסוד שלך?
“יוצא לי להיות קצת עסוק! אלוהים, אני חושב שאני משתעמם מהר! אני לא מאלה שיושבים ומחכים בשביל תפקיד בטלוויזיה. אני תמיד נזכר בסיפור של המחזאי דיוויד ממט, כשהוא סיפר על השחקן שוויתר על תפקיד נפלא באחד המחזות שלו, כי הוא רצה לחכות בשביל איזה תפקיד מגניב בטלוויזיה בלוס אנג’לס. והוא לא קיבל אף תפקיד מגניב בטלוויזיה בלוס אנג’לס. וממט תמיד אמר; ‘אם למדת משחק ואתה שחקן – תשתתף. זו העבודה שלך’. אני תמיד אומר את זה לשחקנים אחרים. אפילו שחקנים מאוד קרובים אליי בדור ובניסיון. אתה מבזבז שישה חודשים בלי עבודה, למה? אז זה אני. אני אוהב להשתתף. אם מישהו בא ומציע לך תפקיד טוב, אז למה לא? זה הסוד שלי (צוחק).
“אני אומר ‘לא’ לממש מעט! אני מקבל עבודות נפלאות, לצד אנשים נפלאים. במאים נהדרים, כמו מריאן אליוט, ג’ו היל גיבינס. צריך להיות משוגע כדי להגיד להם ‘לא’. ג’ו מביים בעיקר אופרה, ואני לא זמר אופרה, אז לקבל את ההזדמנות לעבוד איתו… הוא לא מביים מחזות רוב הזמן. ומריאן כמובן היא כוח (צוחק)… היא באמריקה, בכל העולם. אז אני אומר ‘כן’, לוקח חלק ונהנה מהחוויה”.
“הילדים האלה התחילו לרדוף אחרינו ולזרוק עלינו אבנים”
גם הגעת לישראל עם מחזה…
“עבדתי בתל אביב פעמיים. הגענו לשם עם המחזה ‘שופינג אנד פאקינג’ ב-1996, אני חושב. ואז נסעתי לשם עם המחזה ‘טרוילוס וקרסידה’ של רויאל שייקספיר קומפני ב-1999… יצאתי לטיול סביב ירושלים עם פירס (קוויגלי, שחקן). פשוט הסתובבנו לבד. שני צעירים, הם היו אולי בני 7 או 8, רצו אלינו ושאלנו אותנו מאיפה אנחנו. אמרנו להם שאנחנו מבריטניה, אז הם אמרו; ‘נעשה לכם סיור, אתם תתנו לנו כסף’. אז הם עשו לנו סיור ופירס נתן להם כסף בסוף. כמובן, זה לא היה מספיק כסף. אז הילדים האלה התחילו לרדוף אחרינו (צוחק) ולזרוק עלינו אבנים. הנה אני עובר סקילה בירושלים! הצלחתי לברוח ועליתי על חומת העיר, איפה שיכולתי לתצפת… והצלחתי לראות את פירס, הולך שם מבועת משני הילדים האלה! זה היה קורע מצחוק. זה לא היה מסוכן בכלל. פשוט ממש מצחיק לראות את פירס כל כך מפוחד.
“אבל בתל אביב היה לנו ממש כיף. מדברים על ישראל כל כך הרבה, אבל אתה חייב באמת ללכת לשם, להכיר אנשים. רוב השחקנים ואנשי התיאטרון היהודים שאני מכיר הם די חילונים, ליברליים. זה נראה כמו הנורמה. נהניתי מזה. זה היה נחמד לדבר עם אנשים החושבים דומה. אני זוכר שהם דיברו על עזה ופלסטין, והרעיון של שתי מדינות היה לגמרי הרעיון שבו הם תמכו. שאלתי אותם; ‘אז מה הגורם לבעיה?’. והם אמרו שזה פשוט הטבע של הבית. ‘זה לא באשמתנו. זה הבית שלנו. אנחנו גרים פה’. התפישה הזו של בית היא מאוד חזקה. ובשביל הפלסטינים זה גם בית. ויש חומה בין שתי התפישות האלו של בית… כשרדיוהד קיבלו שיט על זה שהלכו להופיע בתל אביב כל הזמן אמרתי לאנשים; ‘הופעתי בתל אביב פעמיים ואף אחד לא עשה לי בלגן! (צוחק)”.
איזו עצה תרצה לחלוק עם שחקנים אחרים?
“אני מעורב ב-Actors Children’s Trust עם פול היגינס ופיטר פורבס (שחקנים). זו עמותת צדקה שהוקמה בין היתר על ידי לורנס אוליבייה וג’ון גילגוד לפני המון שנים כדי להעניק עזרה לילדים של שחקנים, שאולי זקוקים לתמיכה עם תשלום מזונות וכדומה. זה מעולה… ולא מספיק שחקנים ואנשים יודעים על זה! קוראים לעמותה ACT, ואם אתם שחקנים ויש לכם ילדים וקשה לכם לסגור את החודש – הם יכולים לעזור”.
