הדבר היחיד שהיא ידעה עליי היה שקוראים לי מאיה ושאני שחקנית מתל אביב. אני ידעתי שהיא ארכיטקטית מביירות. הכל התחיל כשישבנו אחת ליד השנייה בשיעור הראשון של התואר. עשינו משחק היכרות, שבו כל אחד צריך להציג את מי שיושב משמאלו וכל מה שהוא לא יודע עליו – פשוט להמציא.
היא הציגה את עצמה (ובעצם אותי) לפני כולם ואז, כשהמרצה שאל אותה מה בעצם הסיבה ש”אני” פה בלונדון, היא מיד ענתה בלי להסס: “אה, כי זה המקום היחיד שבו היינו יכולות להיפגש”.
זהו. זה היה הרגע שבו החלטתי לכתוב הצגה על המסע הדמיוני שלי ללבנון. הייתי חייבת להגיע לשם, אם לא פיזית אז לפחות בדמיון.
אי אפשר להתחמק מפוליטיקה כשמניחים את המילים “לבנון” ו”ישראל” אחת ליד השנייה באותו המשפט. אבל אני לא כאן כדי לדבר על פוליטיקה. את זה אני אשאיר לאנשים אחרים.
זה גם לא נושא ששמור אך ורק למזרח התיכון ההפכפך שלנו. זה קורה בכל העולם; אם זה מקסיקו וארה”ב, צפון ודרום קוריאה, והרשימה עוד ארוכה. בסופו של דבר, בכל מקום בו יש אנשים שמופרדים על ידי גבול וקווים מסומנים במפה, תמיד יהיה משהו משותף: הכמיהה לדעת מה יש בצד השני.
המחזה שכתבתי, Za’atar Rain, הוא הצגת יחיד, כי לא יכולתי לחשוף את אותה בחורה. אבל רציתי אותה שם איתי, לכן החלטתי שהאופן שבו אוכל “להביא” גם אותה לבמה יהיה אנימציה שאני אצור. הרעיון של ויזואליה פשוטה, שמורכבת מקווים שחורים המוקרנים על רקע לבן, התכתבה באופן ישיר עם הרעיון של המסע שלי, ולכן היא מהווה חלק בלתי נפרד מההצגה.
הקו הפשוט הזה – לפעמים ישר ולפעמים עקום, נטוי, מסולסל או עומד במקום – מאגד בתוכו היסטוריה, תרבות ויותר מהכל אנשים. זה סיפור על מסע. מסע ארוך ובלתי אפשרי. מסע שמציב שאלה פשוטה: למה שכנים שגרים אחד ליד השני לא יכולים להיפגש?
טריילר ההצגה Za’atar Rain:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
פרטי ההצגה “גשם זעתר” בלונדון
מתי: 13 – 16 בספטמבר, 2018. ה’-ו’, 19:30. ש’, 14:30. א’, 18:00.
איפה: לאנדור ספייס, לונדון.
כתובת: Landor Space, 70 Landor Road, SW9 9PH, London
קנו כרטיסים כאן.
