מתישהו, לפני כמה שנים, כך אני מספר לקוראיי, נכנסתי לתחנת משטרה בשכונת קנסינגטון וביקשתי מהקצין המקומי לרשום תלונה נגד פוליטיקאית בריטית. בעצם, זה קרה בחודש אפריל בשנת 2004. מי שהעלתה לי את הדם לראש הייתה חברת הפרלמנט (היום ברונית ובמקצועה רופאת ילדים) ג’ני טונג מהמפלגה הדמו-ליברלית. היה זה לאחר אחד מנאומי השטנה הידועים שלה, בו היא הצדיקה פיגועים נגד אזרחים ישראלים ואפילו הביעה נכונות להיות מתאבדת בעצמה. בתחנה ציינתי את העובדה שכל אזרח, ישראלי או בריטי, צריך לראות את עצמו מאוים על ידי רטוריקת השנאה של טונג, שדבריה צוטטו היטב על ידי ארגון החמאס, שהודה כי הוא שואב מהם עידוד. קצין בכיר בדרגת מפקח, שקיבל אותי במשרדו, הוכיח בקיאות רבה במעלליה של טונג. אולם, לצערו הרב, בהיעדר חוק מתאים, אין הוא יכול להיענות לבקשתי. כל עוד לא בוצע פשע, לא נוכל לעשות דבר. הוא לא הסתיר את מורת רוחו מן העובדה שהסתה לרצח בבריטניה של המילניום השלישי אינה מהווה, לפי שעה, עבירה על החוק. יחד עם זאת הוא הציע לי לכתוב לראש הסקוטלנד יארד.
מדוע אני מטריח אתכם באפיזודה זו ברשימה המסכמת 200 טורים במגזין זה? האם הייתי מבצע את התרגיל העיתונאי הזה היום, האם האמנתי כי לובשי המדים ינקשו על דלתה של חברת הפרלמנט המפוקפקת הזאת באישון לילה, אולי, במבט לאחור, גרמתי לעצמי מבוכה? מאז השתנו כמה דברים תחת שמיה הקודרים של בריטניה וייתכן שדבריה של טונג (כיניתי אותה ג’ני המרטשת) היו יכולים לעניין את זרועו הארוכה של החוק.
כך כתבתי אז: ‘אם הייתי פלסטינית הייתי שוקלת להיות מחבלת-מתאבדת בעצמי’, אומרת ומצמררת אותנו טונג. מדוע, אני שואל אותך, את צריכה להיות פלסטינית כדי להתאבד? מדוע אינך יכולה לעשות זאת עכשיו, כמו שאת, כבריטית, לאות הזדהות עם הפלסטינים? הרי זה די פשוט. את מגיעה לרצועת עזה, מקבלת חגורת נפץ מאיזה אבו כזה או אבו אחר, חולפת לך בקלילות את מחסום ארז ומגיעה למרכז תל אביב. בעצם, תוכלי לקבל את החגורה בפינסברי פארק או בלסטר, או בבראדפורד וכך תוכלי לדלג על עזה.
היסטרי? אולי. במבט לאחור, הסגנון נראה אמוציונאלי מדי. אולי בגלל גל הפיגועים בישראל שיכול היה להטריף כל אדם מהיישוב. מאידך, שמתי לב לעובדה, בקריאה אחורית של מאמריי, שלא עבר חודש אחד מבלי שהוקעתי אויב כזה או אחר ושפכתי עליו אש וגופרית. וכאלה היו רבים.
אחד מהם היה קן ליווינגסטון (בתמונה למעלה), ראש עיריית לונדון לשעבר. נדמה לי שהוא היה המתועב ביותר בעיניי, יותר מכולם. המחשבה שהוא עלול היה להיבחר מחדש הייתה לחלוטין מדכדכת. בינינו, כפסע היה בינו ובין ניצחון נוסף בבחירות האחרונות. עמוד זה לא יחזור על השמצותיו, אך יזכיר לקוראים כי בסיבוב שחלף הוא ניסה להכפיש את הקהילה היהודית כדי לזכות בקולם של המוסלמים. לא, לא נכנסתי לתחנת משטרה כדי להגיש נגדו תלונה על הסתה, אבל כתבתי לו בסתיו 2006 והוא השיב לי כי זו פשוט לא אנטישמיות שלא להסכים עם מדיניותה של הממשלה הישראלית הנוכחית בראשותו של אריאל שרון. להיפך, ישראלים רבים הצביעו נגדו. אני מגנה כל אלימות וכל פעילות שמעודדת אותה. הוא גם הוסיף כי אני מתעב אנטישמיות ולוחץ למען פעילות משטרה, ברמה גבוהה ביותר, נגד התקפות על יהודים. הוא כמובן בחר להתעלם מנקודות נוספות, אבל נניח לו. מה שכתבתי אז בגיליון אחר הוא שבסופו של דבר מקומו של קן בפח האשפה של ההיסטוריה. כמעט טעיתי.
לא היה צריך כדור בדולח כדי לחזות את זה
עמיתיו של כותב שורות אלו מזכירים לו תמיד כי זמן רב לפני פיגועי לונדון ביולי 2005 ואפילו לפני פיגועי 9/11, הוא כתב במגזין זה מאמר שנשא את הכותרת כאשר הגי’האד יגיע לסוהו. האם הייתה זו נבואה שנשלפה מהמותן? האם ישבתי מול כדור בדולח? לא. המאמר נסמך על הקלות הבלתי נסבלת בה הורשו מטיפי שטנה מוסלמים לפעול ללא חשש ברחובות הערים האנגליות. הייתה זו גם מסקנה מתבקשת מהתגובה המוסלמית בבריטניה לפסוקי השטן של סלמאן רושדי. לאחר הפיגוע במייקס פלייס כבר לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחזות את פיגועי 7/7. כך נכתב שנה קודם לכן, ב-15 באוגוסט 2004: אל תתפלאו אם הגיבור הלאומי, אבו חמזה, כבר גידל דור חדש של מתאבדים אשר רק ישמח להגיע לישראל, או לחילופין לבצע את זממו בלונדון, בה כל ביקורת אנטי-מוסלמית גוררת אחריה פיטורין או נזיפות…. ואכן, אותם מחבלים היו בוגרי אולפנת השטנה שניהל אבו חמזה ממסגד פינסברי פארק. אבו חמזה העסיק לא אחת את מדור זה, ולהזכירכם, רק לאחרונה נפטרה בריטניה מנוכחותו.
עדיף היה להצניע את הגיבנת היהודית
הסלחנות השלומיאלית למטיפי השטנה הייתה אחת הסיבות לסלידתי ממפלגת הלייבור, למרות קרבתו של טוני בלייר לישראל. כאשר גורדון בראון מינה את דיוויד מיליבנד לתפקיד שר החוץ, ציינו רבים את יהדותו של השר החדש. אני לחלוטין לא התלהבתי. כך כתבתי ביולי 2007: סמכו על שר החוץ היהודי החדש, שלא יהיה כל כך פרו-ישראלי. השר החדש הושפע כנראה מהבית; אמו היא פעילת שמאל, ששמה מופיע בין תומכי ארגון ‘יהודים למען צדק לפלסטין’. גם הוספתי את שאפתנותו של הפוליטיקאי, אז בן 41 בלבד, להפוך באחד הימים לראש ממשלה. כדי לזכות בתפקיד זה, עדיף להצניע את הגיבנת היהודית. כך נהג גם מייקל האוורד, מנהיג תקופת המעבר של המפלגה השמרנית, בטרם זו בחרה בדיוויד קמרון.
ואכן, היה זה מיליבנד שגינה את הפעולה הישראלית בלבנון והיה זה מיליבנד שאירח בלונדון את עמיתו הסורי, וואליד מועלם, והעלה על נס את חשיבותה הייחודית של סוריה במזרח התיכון, בהתכוונו ליחסיה הטובים עם איראן וקשריה עם החיזבאללה והחמאס. הוא גם סבר, באמת ובתמים, כי דמשק מסוגלת להשפיע על תכנית הגרעין של טהרן. ואז הגיע הרגע המכונן מכל: מיליבנד בישר לפרלמנט על גירושו של דיפלומט ישראלי מלונדון בעקבות חיסולו של איש החמאס בדובאי על ידי סוכנים שהשתמשו בדרכונים בריטיים מזויפים. אירלנד ואוסטרליה הלכו בעקבותיו. השנה סיפרתי לכם כי אותו מיליבנד עושה עסקים עם ארצות המפרץ.
הכוכבים הנוספים של המדור
הצרה היא שהרשימה האנטיפטית שלי היא גדולה ואינה מסתיימת בקן האדום ובג’ני המרטשת. כתבתי על איאן מקרטני, יור מפלגת הלייבור, שכינה את אוליבר לטווין, שר האוצר בממשלת הצללים, בשם פייגין. הוא טען כי לטווין יכייס את הפנסיונרים של סקוטלנד. גיחכתי על ברברה פלאט, שדרנית הבי.בי.סי לשעבר בישראל, שהתוודתה על כך שהתפרצה בבכי כאשר ראתה את מסוקו של יאסר ערפאת מתרומם ברמאללה בדרכו לטיפול רפואי בפריז. גיחכתי גם על חבר המושבעים באולד ביילי, שזיכה את קרובי המשפחה של מחבלי מייקס פלייס בתל אביב. זאת, למרות שמחילופי המיילים ביניהם ניתן היה לראות בבירור כי האח והאחות ידעו על המזימה. בזעם קדוש מתחתי ביקורת על שחרורו של מחבל לוקרבי מכלאו בסקוטלנד, במה שנראה כחלק מעסקה מבישה בה היה מעורב זיכיון לקדוח נפט בחופי לוב. כך גם על הדוקטורט שה-LSE העניק לסייף אל-איסלאם תמורת מיליון וחצי פאונד. ואפילו, אפילו, על הפסדה של נבחרת ישראל בכדורגל במשחק הרשמי שחנך את אצטדיון וומבלי החדש. שחקני הכחול-לבן לא בעטו פעם אחת לכיוון שער היריב והפסידו 3:0 לנבחרת בינונית למדי. כתבתי שחבל שכוח עליון לא עצר את הנבחרת בדרכה לבריטניה וכי מוזר שהסקוטלנד יארד לא עצר את שחקניה על שוטטות. היה זה בספטמבר 2007 ונראה כי דבר לא השתנה מאז, כמו כל נושא עליו כתבתי. בעצם, הגעתי למסקנה שאני פשוט חוזר על עצמי.
