זוהי קריאה אחרונה לנוסעים לאולימפיאדת בייג’ין 2008: אל תיסעו. הישארו בבית. וותרו על התענוג. או הסבל. לא מגיע לסין שתכבדו אותה בנוכחותכם, לא מגיע לכם לעבור חמישה מדורי גיהנום אחד על כל חישוק בסמל האולימפי במדינה שעולם נאור וטהור לא היה מעניק לה את הפרס הגדול הזה.
אבל העולם הוא מסחרי, אינטרסנטי, ציני, פוליטיקלי אינקורקט, ולמעשה אכזר בהתעלמותו כמו השלטון בסין, ולכן מדינה הנמצאת בין המובילות בגלובוס בדיכוי אזרחים ובפגיעה אנושה בזכויות אדם, מארחת בכל זאת את האירוע הגדול והיוקרתי ביותר על כדור הארץ. אם תוסיפו לכך גם את הבירוקרטיה הסינית המנטרלת, את בעיות זיהום האוויר, את האקלים האוגוסטי של אמצע עונת סופות הרעמים (המשביתה עשרות שדות תעופה וטיסות), את התחבורה הציבורית המקרטעת, השפה המגמגמת – סין מתבצרת בתרבותה ומעטים הם דוברי האנגלית בין תושביה תקבלו תמונה בלתי ורודה בעליל.
מה שאומר שאם כבר, במקום לנסוע ולהצטרף לרכבת השדים המגונה והבלתי צפויה הזו, עדיף לבחור את התמונה ממסך הטלוויזיה בבית. אגב, גם פה לא מובטח לכם סיקור הוגן. הסינים מילאו אמנם את הוועד האולימפי בהבטחות על כיסוי תקשורתי הולם, חופשי ונטול צנזורה גם של כל מה שיתרחש מחוץ לאיצטדיונים, וכל האירועים הבלתי מתוכננים (לדוגמא: מחדלים באירגון). אבל זה היה כמובן מס שפתיים הכרחי כדי לזכות באירוח רב המוניטין. כלומר: הם הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
וכך, ימים ספורים לפני טקס הפתיחה בבייג’ין ב-8 באוגוסט, תופסים פרנסי עיתונות רבים וטובים, ביניהם ראשי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות וגם מנהלי הבי.בי.סי, את המצב לאשורו ואת הראש. הסינים הודיעו להם לפתע על מגבלות שיושתו עליהם בכל הקשור, למשל, לצילום ושידור מכיכר טיינאנמן (העשויה להיות מוקד מרתק להפגנות פוליטיות או נסיונות להביך את המשטר).
אלכס גלעדי, הנציג הישראלי בוועד האולימפי ואחד הוותיקים והבכירים בחבריו, נכח בישיבה לפני חודש בה הכתיבו המארחים את התנאים החדשים, והשתולל מזעם: ניאבק בהחלטות שלכם עד הסוף, הוא סינן. בכיר אחר במועדון האולימפי האקסקלוסיבי התעורר קצת מאוחר, כשהודה בעילום שם כי אם היינו יודעים לפני שבע שנים שיוטלו עלינו מגבלות שכאלה, או שלעיתונאים שלנו יוצמד ליווי של אנשי ביטחון סינים, ספק אם היינו מאשרים את בייג’ין כמארחת האולימפיאדה. בוקר טוב תמימיהו.
אין איפוא ספק שזו עומדת להיות הסביבה התקשורתית המצונזרת, מוגבלת וסטרילית ביותר במשחקים אולימפיים בעת החדשה. לחובבי הספורט האדוקים, שיצליחו להעלים עין מהמשמעויות הפוליטיות-חברתיות הבעייתיות של הגיאוגרפיה של המשחקים, לא נותר אלא לקוות שהתחרויות עצמן יאפילו על הכל. שהספורט יהיה כה חזק יותר, מהר יותר, גבוה יותר עד שהוא יגנוב את כל ההצגה כל הזמן.
וכרגיל באולימפיאדות, פעם בארבע שנים תצאנה העיניים מחוריהן הרגילים המעוצבים בדמות כדור, ותילטשנה לעבר מסלולי האתלטיקה הקלה, בריכות השחייה, ואולמות ההתעמלות. אלו גם הענפים שיביאו בכנפיהם את הדרמות הספורטיביות והאנושיות רבות הדימיון וההשראה. אבל אנחנו, מה לעשות, פרובינציאליים היינו וקרתנים נישאר, ומדור זה אמנם מודע לסקס אפיל של כמה שיאים וסיפורים אולימפיים עסיסיים, ומוכן לפנות להם קמצוץ של תשומת לב והכרה, אבל, סורי, לא יכול בלי סם הכדורגל.
בין 28 ענפי הספורט באולימפיאדה לא רק שיש כדורגל, אלא שבניגוד לפעמים קודמות בהן נדחק הספורט הפופולארי בתבל לקרן זווית (גם בעטייה של פוליטיקה של פיפא שלא רצתה שהאולימפיאדה תקרא תגר על הכבוד והיקר של גביע העולם), הפעם מבטיח טורניר הכדורגל להתרומם על כנפי היורו האחרון, ולהצית את הדשא, הדימיון והמעוף. 16 נבחרות יתמודדו על מדליית הזהב האולימפית, ומי שרוצה הוכחה עד כמה הספורט הזה הוא בן אולימפי חורג, צריך רק להציץ בלוח המשחקים: טורניר הכדורגל של בייג’ין 2008 ייחנך כבר ב-6 באוגוסט, יומיים לפני טקס הפתיחה של המשחקים.
אבל זה לא צריך להפריע הפעם לכדורגל להלהיב, לעשות כותרות ואולי לחמוק מהשוליים לקדמת הזירה האולימפית. ארגנטינה (האלופה באתונה 2004), ברזיל, איטליה, הולנד, קמרון, ניגריה, חוף השנהב, סרביה, ארהב ואולי עוד איזה אנדרדוג (סין? אוסטרליה?) מפתיע ונשכני, ינהלו מלחמת חורמה ססגונית על המדליות. מספר השמות הבולטים שיעטרו את הטורניר הוא הגדול ביותר בכל הזמנים. לא רק הנוגה הזוהר של רונאלדיניו (שעבר מברצלונה למילאן תוך התנייה מפורשת שהוא מצטרף לנבחרת ברזיל באולימפיאדה יהיה אשר יהיה), ליאו מסי (ארגנטינה), ריאן באבל ורוי מקאיי (הולנד), ג’וזפה רוסי ותומאסו רוקי (איטליה) ואחרים יאיר את המשחקים, אלא גם התשוקה והמחויבות.
אלה מגולמות יותר מכל בצעד הקיצוני של שני ברזילאים בכירים המופיעים בבונדסליגה: הקשר-אמן דייגו (ורדר ברמן) והמגן ראפיניה (שאלקה). השניים נכללו בסגל הרשמי של ברזיל לאולימפיאדה, אך לא קיבלו את אישור קבוצותיהם לצאת לטורניר. להזכירכם, הם שייכים רשמית למועדון ריבון, שבידו החלטת השחרור. דייגו וראפיניה נענו בשלילה, אבל סירבו לקבל את הלא. הם קמו בשבוע שעבר ועל דעת עצמם ועל אפה וחמתה של קבוצתם, נטשו את אימוני טרום העונה וברחו, פשוטו כמשמעו, לבייג’ין על מנת להצטרף לנבחרתם. בברמן ובגלזנקירשן מתעקשים שהפרת המשמעת הבוטה תעלה לשני
המורדים החתרנים בעונשים כבדים. אבל זו כבר בעיה שלהם. אנחנו, מה איכפת לנו. אדרבא, אנחנו נקבל אותם בינתיים באולימפיאדה, תוספת נוספת לפוטנציאל מרענן ומרנין.
אז כאמור: אם אתם מכורים לזהב (האולימפי), אל תוציאו את הכסף על כרטיס. יש מה לראות, אבל הכינו את המזווה, לא את המזוודות.
