תמיד ידעתי שבכמה ממדינות ארהב קיים עונש מוות, ידעתי והדחקתי. עונש המוות ממש לא היה חלק מהחיים שלי – עד היום בו צפיתי בהצגה The Exonerated בתיאטרון ‘ריברסייד סטודיוס’ בהמרסמית’. מאז אני לא בטוחה אם הייתה זו בורות או מיגננה, כי איכשהו ובלי בעייה מיוחדת עד אותו יום הייתי עיוורת לנושא. אבל יש אנשים שגילו יותר אכפתיות, ואלה הם אותם אנשים שכתבו ויצרו את ההצגה הזו.Exonerated הוא מי שהוכרז כחף מפשע לאחר שהורשע בבית משפט. במחזה שכתבו ג’סיקה בלאנק ואריק ג’נסן, מובאים סיפורים של שישה נידונים למוות שלבסוף זוכו – אך איבדו את השנים היפות ביותר לחייהם. עבורם זה היה מאוחר מדי…
לתקוף את אמריקה זה מאוד באופנה. הפופולאריות של היבשת בנסיגה, וגם כאן אמריקה יוצאת רע. הביקורת מגיעה מבפנים, שהרי היוצרים הם שני אמנים אמריקאים לכל דבר, ובהחלט יש להם מה לומר. מערכת הצדק של ארהב מעולם לא הוצגה בצורה גזענית, חסרת רחמים ולא הוגנת כפי שהיא מובאת כאן. זוהי מערכת בה אנשים חפים מפשע (כמוני כמוך) מוצאים עצמם יושבים על ספסל הנידונים. אז איך מגיע אזרח הגון וחף מפשע לספסל הנידונים? בקלות, מסתבר. כל מה שצריך לעשות הוא להיות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. לפעמים זה בעצם אשמתנו כחברה: בצורך שלנו למצוא אשם (יהיה אשר יהיה), או בגלל שלהם לא היה מספיק כסף כדי למצוא ייצוג הולם, כך או כך, על לא עוול בכפם הם ישבו בפנים, הם היו מועמדים למיתה.
המחזה הוא תוצאה של עבודת מחקר מעמיקה; 40 עדויות וראיונות שנערכו בשנת 2000 על ידי צמד הכותבים, שתרו ברחבי ארהב, ראיינו אנשים, נברו בארכיבים וגוללו את הכול למחזה. בתחקיר קצר שערכתי באינטרנט נדהמתי לגלות עד כמה הנושא מפותח. מכל פינה הגיחו אתרים רשמיים בנושא ‘עונש המוות’.
מסר יש להצגה, כוכבים גם כן. כל כמה שבועות מתחלף הקסט: כריסטין דיוויס (שרלוט ב’סקס והעיר הגדולה’) דני גלובר (‘נשק קטלני’), קתרין טייט, (‘קתרין טייט שואו’) וכולם מאוד מגויסים למטרה. שורה של כסאות עם מיקרופונים ניצבת על הבמה והאווירה מתוחה. מונולוגים מקוטעים משולבים זה בזה. השחקנים לבושים בבגדיהם, והטקסט מוגש בצורה מאוד מאופקת ומינימאלית. והקהל שותק. והקהל מקשיב. והקהל מתבקש להגיב על ידי שלשול מעות לדלי שבכניסה, שכל התרומות מובטחות לאנשים שעליהם נכתב המחזה, אלו שארהב מעולם לא טרחה לפצות אותם על השנים שנלקחו. אין ספק שזה חשוב ואפילו מעורר מחשבה.
האם כל זה הוא תיאטרון טוב בעיני? לא בהכרח. זה כנראה אחד מאותם מקרים בהם התיאטרון מגויס, שלא לומר מנוצל. וזה לא שברכט לא עשה זאת לפני כן, ותיאטרון פוליטי הוא באמת לא משהו חדש – אלא שבמקום בו אחרים ידעו לשלב את הדעות והמסרים עם האלמנטים התיאטרליים, הפרוייקט הזה פחות מוצלח. אם ברקע כבר מהדהד באוזניכם בוב דילן, אז קלעתם בול ואולי זה באמת הזמן להקשיב שוב למילים ואולי זה הזמן לעוד סופה, מן הוריקן חזק וסוער שיגרום לשקול מחדש אם באמת יש למישהו זכות להעניש ולקחת חיים מאחרים.
עד 11/6. ג’-שבת 19:45, א’ 16:00 ו-19:45. £25-£18.50.
Riverside Studios, Crisp Road, London W6
Tel: 020-8237 1111
Tube: Hammersmith
