אין דבר המבטא את אופייה של קהילה יותר מאשר ערבות הדדית. הקהילתיות יוצרת אהבה, נתינה והמון חסד. אני דומע מכאב כשבא לפתחי מקרה מצוקה ואף דומע מהתרגשות כשמתגלה לנגד עיניי ליבו הרחב של חבר תומך ומסייע וההנאה הנסוכה על פניו. הדאגה הכנה הזאת נוגעת ללב ומבעירה איזשהו ניצוץ החבוי בליבנו. הניצוץ הזה מקבל משמעות מיוחדת בימי חג החנוכה, שבהם אנו נוהגים לשבת ולהביט על הנרות ולהקשיב לסיפורם. הנרות מזכירים לנו את סיפורי הניסים והנפלאות, את מעשי הגבורה והתשועה שמלווים את העם היהודי במשך אלפי שנות דור.
העוצמה היהודית לקוחה מההתחברות אל פך השמן הטהור הפנימי שלנו – זאת הנשמה שבקרבנו. הנשמה זכה וטהורה בשאיפותיה החיוביות אל הטוב והחסד, השלום והאחווה, ונקייה מאינטרסים זרים. אך לעיתים היא חסומה בכבלי הגוף והחומר המונעים ממנה ליישם את הדבר הישר והנכון. אור החנוכה המאיר שמונה ימים מסמל את הכוח העוצמתי והעל?טבעי הקיים בתוכנו ומאפשר לנו לפרוץ את כל המחסומים והקיבעון הנפשי, כדי להתקדם אל היעד ולממש את המטרה. הנרות דולקים ומדברים אל ליבנו ללא מילים – על הזכות והחובה שלנו להאיר את החומרניות באור הנשמה והצדק, ולתת ביטוי מעשי לממד הרוחני שלנו בהשראה חיובית לכל הסובבים אותנו – בעשיית חסד ואהבה ללא תנאים, גם כשנדמה שהאגו עוצר בעדנו.
אנו מביטים בנרות ומפנימים שלהדליק נר אחד של אור בעולם זה דבר נפלא, אולם ביום השני אסור להישאר עם אותו אור בודד, אלא אנו נדרשים להוסיף ולהדליק נר נוסף, כדי להגביר את האור.
רבי שניאור?זלמן מלאדי (מייסד חסידות חבד), גר בבית משותף עם בנו רבי דובער. רבי דובער הצטיין בכוחות התרכזות העמקה ודביקות מאין כמוהם. בעת לימודו או תפילתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו. פעם, היה רבי דובער שקוע בלימודו בעת שלצידו הייתה עריסה ובה תינוק. לפתע נפל התינוק מהעריסה ופרץ בבכי. אבל הוא היה שקוע בעולמו ולא הבחין בכך כלל. אביו, רבי שניאור?זלמן – אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותה שעה בעניינים העומדים ברומו של עולם – שמע את צעקת התינוק. מיד הוא הפסיק את לימודו, ירד לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו, הרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלום ובשלווה.
רבי שניאור?זלמן הוכיח את בנו על המקרה: אין לאדם להיות כל כך שקוע בשום עניין – גם אם זהו דבר חשוב במיוחד ברמה כזאת שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו הרחוקה. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ויפסיק את השומע מיד מעניינו שיטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות חסרונו.
ישנם אנשים שנפלו מעריסתם והם זועקים ובוכים מעומק נפשם – בקול שלא תמיד נשמע – לחיבוק וסיוע. הם צריכים יד שתחזיר אותם ליציבות כלכלית, הם צריכים לב שיחבק אותם והם צריכים נשמה שתחבר אותם לצור מחצבתם, למורשת ולערכי ישראל. הנרות הללו שאנו מדליקים מביטים אלינו ומבקשים מאיתנו שגם כשיש סיבות מאוד טובות, לא להעלים עין מקול הילד הבוכה ולהאיר את החשיכה הקודרת באור יקרות של שמחה וערבות הדדית.
* הרב שניאור גליצנשטיין הוא רב הקהילה הישראלית גולדרס?גרין – הכתובת לכל יהודי בכל עניין: קהילה, יהדות ורווחה.
07925-857-050
פייסבוק: הקהילה הישראלית גולדרס?גרין לונדון
* כתבה שיווקית
מלונות בלונדון
