פרק 1 – בכללי אני בלתי !

בכללי אני בלתי!
מנו-פרוז בגיל המנופוז – הרבה מציאות, מעט דמיון ומה שביניהן שכבר אי אפשר לישון בלילה!
והפעם טור שמבקש לתת שמות חדשים לתופעות ישנות ותחילתו של סיפור המעטפה המסתורית –
לנשים באשר הן ולגברים שרוצים להבין אותנו (קצת) יותר.
מאת: שחף ויינר- איתן
* מנוסח בלשון נקבה וללא התנצלויות.

שהחיינו והגיענו ל – ‘גיל שאפשר להתחיל’ – והפעם – גיל 50 !

זהו. השנה הגעתי לגיל הידוע לשמצה כ’גיל הבלות’, ‘גיל העמידה, גיל ‘גלי החום’, גיל ‘הכאבים בגוף באזורים שלא הכרתי’, גיל ‘השערות שצומחות איפה שראיתי בזמנו רק על סבתא שלי’, גיל ה’לא לפנות אלי, לא לדבר אלי’
גיל ה’לילות הלבנים’, טוב תעצרו אותי…אחרת יש לי עוד מלא כאלו!
ללא ספק שזה גיל מרתק ואף מצחיק (כי אם לא נצחק אז מה נשאר לנו, לא?) ואם יש הזדמנות לכתוב על זה, אני מיד קופצת (לא גבוה מדי כדי שלא יברח לי שום דבר…) ומי יודע אולי ביחד עוד נצליח למצוא לתופעה הזו שם סקסי/ נשי אופטימי יותר?…. למרות שאני יכולה לחשוב על כמה דברים מאוד אופטימיים בהקשר של המילה ‘עמידה’…שובבות!

גיל הלימונצ’ילו ( כי ממילא הלימון עושה לי צרבת על הבוקר) ?
איך שלא נסתכל על זה וגם אם לפעמים קשה לזכור את זה במיוחד אם אנחנו בדיוק בפיק הכי גבוה של רכבת הרי מצבי הרוח המשתנים, יש לגיל הזה הרבה מתנות. כאופטימיסטית חסרת תקנה שמאמינה שתמיד יש דרך לראות את החצי המלא, הרשו לי למנות חלק מהן:
1. זמן לעצמינו – כבר לא מחליפות חיתולים ומנקות מוצצים או מקבלות המלצות מזקנות בגינה על למה לא שמנו גרביים לילד ( ואני לא מתכוונת כי במילא בלונדון הוא יהיה עם גרביים).
2. לנוח שנ”צ בלי שיעירו אותנו ולקבל על זה לגיטימציה מלאה כי בכל זאת אנחנו ערות מלפנות בוקר.
3. היכולת להגיד ‘לא שמעתי’ – ולהתכוונן לזה.
4. לקנות עם פחות חשבון כי וואלה עבדנו מספיק שנים כדי לא להתקמצן על עצמינו שבא לנו משהו.
5. לא דופקות חשבון – גם אם זה ללכת לטיול עם הכלבים בלי חזייה כי תכלס למי אכפת מה אחרים חושבים ובעיקר לדעת שמי שאוהב אותנו, צריך לקבל אותנו בדיוק כפי שאנחנו – הורמונאליות, עייפות אך משובחות! ומי שלא – יום טוב לו!

ובאמת שהיד עוד נטויה…למרות שהכתף עצמה די מתפרקת!
אז בואו נהפוך את הלימון ללימונצ’ילו ונציע ‘שמות חדשים לתופעות ישנות’:
גיל ה- ‘ההפתעות הבלתי נגמרות’?
גיל ה- ‘לא שמה פס’?
גיל ה – ‘זה לא אני, זה המונופוז’?


ובדיוק שכבר החלטתי להתמסר לחצי הכוס המלאה, החיים, כמו תמיד, דפקו על הדלת.
או במקרה הבריטי – זרקו את עצמם פנימי – ליטרלי! וכך מתחיל לו הסיפור שלא תכננתי לכתוב …

מאמרים קשורים

מה לעשות בלונדון – בסוף השבוע השני של מרץ

פסטיבל השלום באדינבורו

להבות בראשון

זיקוקים ותהלוכה לשנה החדשה

שוב אני במטבח. תכלס,מאז שאני זוכרת את עצמי – אני תמיד במטבח- אם לא פיזית אז לפחות מנטלית.
בעודי מנסה להיזכר למה הגעתי לפה הפעם, לא משנה כמה תוספי מזון אני לוקחת, הזכרון מגיל מסויים מתנהל כאילו הוא ישות עצמאית שלא ממש מתפקדת, נשמע בום חזק מכניסת הבית.

אולי מתישהו אתרגל למסורת הבריטית המהוללת
Tthrowing your post like rugby pass straight into someone’s soul

אך הפעם, בין החשבונות השונים וקטלוג של ‘כמה דברים שלא תלבשי אף פעם’,
משהו עצר אותי.

מעטפה.
שונה.
מעט עבה, מעט חלומית במין גוון ירקרק של קאנטרי סייד
עליה כתוב רק:
“לאפרת. אישי. אם לא עכשיו אז מתי?”

ככה – בלי בול, לא כתובת חזרה ובלי הסברים.
ובכל זאת – הרגשתי שזאת לא טעות. זה הרגיש לי כמו הזמנה להרפתקה.
וביננו, בגיל 50 לשבור שגרה שאפילו מריטת השערה המעצבנת בסנטר כבר נכנסה לרוטינה הקבועה, זה לא דבר של מה בכך.

ומה היה שם בפנים?
רמז: זה לא כרטיס טיסה…דווקא משהו מאוד מקומי…
ההמשך? בפרק הבא – אם לא אאבד במקרה את המעטפה (או את הזיכרון).

החלק החשוב ביותר – אל תהיו בלתי!
אם אהבתן, מצאתן ערך, עלה חיוך על פניכן – כתבו לי בתגובות, הציעו, חשבו –
מה מצאתן בגיל 50 (או בכל גיל) שהוא עבורכן מתנה?
רעיונות לשם חדש ופחות מבאס עבור הגיל המיוחד הזה?

ומה לדעתכן יש במעטפה המסתורית?

כי אם לא תשתפו, איך אני אדע?
שלכן שחף