יהיו כאלה שיטענו כי עיתוי הוצאתו של ספר זה אינו מוצלח במיוחד. המחבר כתב את השורות האחרונות לפני המהפכות בתוניסיה ובמצרים ומלחמת האזרחים בלוב. בחודשים האחרונים הצטרפה גם ארצו לרשימת המדינות, שבהן מתחוללות תסיסות המאיימות על יציבות המשטר, לצידן של בחריין, תימן, אלג’יריה ואפילו סעודיה. המלך פיטר את הממשלה ובחר פוליטיקאי אחר לעמוד בראשה, וגם הוא עתיד להגיע למסקנה כי הוא לא יוכל לעד למנות או לפטר ממשלות בהבל פה או במשיכת קולמוס.
באורח אירוני ההתעוררות הערבית הפיחה רוח חיים בקרב הישראלים שסברו תמיד כי ירדן היא המדינה הפלסטינית האמיתית, ועל כן יש רק לשמוח על הפלת המשטר ההאשמי שם, מה שיאפשר לישראל לשמור על הגדה המערבית. המלך מתייחס לאפשרות הזאת בפרק האחרון של ספרו ומכריז מפורשות כי הדבר הזה לא יקרה. לא ניתן לזה פשוט לקרות. הפלסטינים אינם רוצים זאת וישראל אינה יכולה לאכוף זאת. ירדן גם לא תמלא כל תפקיד ביטחוני בגדה המערבית. לא נחליף טנקים ישראלים בטנקים ירדנים.
מדוע, בעצם, מוצא המלך לנכון לכתוב ספר בעודו יושב על כסא מלכותו? אחרי הכל הוא מלך במשרה מלאה, גילוי לבו עלול לפגוע בשכניו, אזכורם של אנשים מסוימים לא יהיה לרוחם ויהיו אף כאלה שירצו כי יעריף עליהם מחמאות להן אינם ראויים. ובכן, עבדאללה עצמו שואל את השאלות הללו והוא זה שמעניק להן תשובה וזו לחלוטין חד משמעית – משום שחלון ההזדמנויות נסגר במהירות ומשום שהוא בטוח שהמלחמה הבאה רק ממתינה מעבר לפינה. הנה הוא צופה בפניו של רגע האמת, שכן השלום חמקן היום יותר מאשר בעבר וחוסר רצוננו לתפוש בכנפיו יביא עלינו אסון חסר תקדים.
המלך מבקש מקוראיו לדמות כיצד יכול המזהת להיראות: חשבו על עולם המשלב את המומחיות הישראלית, את המקצועיות הירדנית, את היזמות הלבנונית והחינוך הפלסטיני. הוא רואה בעיני רוחו את השגשוג הכלכלי, אך גם מביע חשש כי החזון הזה יהפוך לחלום בלהות. השלום תלוי בהקמתה של מדינה פלסטינית, אבל לא ירחק היום בו לא תהיה יותר לפלסטינים אדמה כדי לבנות עליה את מדינתם.
עבדאללה, אכן, מפנה אצבע מאשימה כלפי מדיניות ישראל ולמעשה סבור כי היא האשמה במבוי הסתום אליו נקלע האיזור. את הקולר הוא תולה במדיניות ההתנחלות של הממשלה הנוכחית ומרבה לכתוב על סירובה של ישראל בשנה שעברה להאריך את תקופת ההקפאה בגדה. הוא מצטט את נתניהו כמי שאמר לו במפגשיו עמו כי ההקפאה תסכן את שלמות הקואליציה בראשה הוא עומד. להפתעתו, הוא היה מוכן לוותר גם על חבילת ההטבות, שהנשיא אובמה הציע לישראל תמורת שלושה חודשים נוספים של הפסקת בנייה בשטחים.
מלך ירדן לא כתב ספר פוליטי בלבד. הוא אף מדגיש את העובדה שניגש למלאכת הכתיבה לא כפוליטיקאי, אלא כאיש צבא שהגורל הועיד אותו למלכות מבלי שציפה לכך. הוא מקדיש פרק שלם להחלטת אביו, על מיטת חוליו, להעביר את הכתר לראשו, פיקדון שהיה נתון עד אז בידיו של דודו חסן. הוא כותב רבות על שורשי הסכסוך, מתעכב על מלחמת ששת הימים, עוסק בניסיון של ערפאת להשתלט על ירדן ב-1970 ולהתנקש בחיי אביו. מטבע הדברים הוא מתייחס לתקופת החינוך הצבאי שלו בארצות הברית ובבריטניה, וגאה לספר בשבחה של אשתו. הוא לא שוכח את אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח על ידי מתנקש פלסטיני בירושלים ב-1951. במידה מסוימת, הוא מנסה להשתחרר מצילו של האבא. המלך חוסיין כתב את ספרו הראשון ב-1962, השנה בה הוא נולד, ועשר שנים לאחר הפיכתו למלך. גם הוא עושה זאת – 11 שנים לאחר הכתרתו, תקופה סוערת במהלכה הוא היה עד לארבע מלחמות סמוך לגבולות ממלכתו.
הספר, ההזדמנות האחרונה הטובה ביותר, מסתיים בפנייה ישירה לציבור הישראלי והיא אכן ראויה לציטוט: אל תתנו לפוליטיקאים לסכן את ביטחון המדינה בשל עיוורון ומדיניות לא שקולה הממשיכים לבודד את מדינתכם. כמעט לשליש מהעולם אין יחסים נורמאליים עם ישראל. אפילו לצפון קוריאה יש מעמד טוב יותר בקהילה הבינלאומית…. על ההערה האחרונה ניתן כמובן לסלוח לו, אבל הוא ממשיך ופונה לאזרח הישראלי מעל ראשי מנהיגיו, תוך שהוא מזהיר מפני בחירת המלחמה כדרך שתבטיח את שלום המדינה.
ושורת המחץ היא אולי החשובה ביותר. המלך קורא לישראלי המצוי לבחור בין שתי אפשרויות ברורות: בין חיים במדינת מבצר המציצה על שכניה העוינים מבעד לחרכי חומותיה, לבין פתרון ה-57 – מספרן של המדינות הערביות והמוסלמיות שתכוננה עמה שלום מעתה ועד עולם.
King Abdullah II
Our Last Best Chance
Allen Lane, Penguin books
pp. 346
£25, Audio book in ePenguin – £10.99.
