אז מה, נבחרת אנגליה נכשלה באירו 2012? בוודאי!
עם כל הכבוד להעפלתה לרבע הגמר, הרי ש-120 הדקות שלה במעמד הזה נגד איטליה, חשפו את ערוותה לעיני העולם המשתאה והממלכה מרכינת הראש. אנגליה מעולם לא נראתה כה עגומה, מדולדלת, נעדרת השראה ורעיונות. כינור שני? הלוואי. מול הסקוואדרה אזורה הפכו שלושת האריות לשלושה פודלים.
שעתיים של משחק בקייב הציגו את אנגליה במערומיה וחשפו את כל פגמיה. יש לה אולי את אחד השוערים הטובים בתבל, ג’ו הארט, ולרשותה גם הגנה ראויה, בה עשו ג’ון טרי וג’וליאון לסקוט מעל ומעבר למצופה, אבל כאן נגמרים היתרונות ומתחילים הדיכאונות. מרכז השדה של אנגליה סובל מבצורת, יובש רעיוני ויצירתי אקוטי. אשלי יאנג וג’יימס מילנר בעטו בדלי במקום בכדור, סקוט פארקר הוא חוטב עצים ושואב מים, ורק בגלל ומתוך אפילה שכזו יכלו לבצבץ פה ושם הרגעים הטובים של קפטן סטיבן ג’רארד ולהפוך למגדלור, והתאפשר ל-15 דקות התהילה של תיאו וולקוט מול שוודיה להיחשב להופעת משיח.
וזה כמובן עוד כאין וכאפס לעומת שורת המחץ של הטיעון: היעדר שורת המחץ האנגלית. עם או בלי וויין רוני – אין לאנגליה אופציות התקפה הולמות. רוני אמנם המשיך את הנסיגה ביכולתו מסוף עונת הפרמיירליג האחרונה, אבל אסור בשום פנים ואופן להטיל עליו את האשמה הבלעדית. החוד של אנגליה חלש ובוסרי. אנדי קארול אינו (עדיין?) חלוץ ברמה בינלאומית, ודני וולבק המוכשר מגלה ניצוצות של הבטחה, אבל לא יכול לתפקד ולפתור את המצוקות, כאשר סביבו קיים מדבר.
ההופעה נגד איטליה – בונקר אנגלי חסר תקדים – הציגה, אפוא, את אנגליה העלובה ביותר מאז אירו 2000. אז, בבלגיה, תחת קווין קיגאן, לא צלחה אנגליה את שלב הבתים, אבל ספק אם היא נראתה פתטית ונטולת עמוד שדרה כמו באוקראינה. מהתהום הזו, של קייב 2012, צריכה נבחרת אנגליה לאסוף את כל השברים, לא למרוח את הקמטים ולנסות לייפות את המציאות המרה – ולצאת לדרך מתוך הכרה והבנה שהיא מתחילה מחדש, ממעמקים, מהמקום הנמוך ביותר באלביון.
אז מה, נבחרת אנגליה הצליחה באירו 2012? בוודאי!
אפשר לדבר כל הלילה על האכזבה נגד איטליה, אבל מי בכלל ציפה ששלושת האריות יהיו שם? הרי חלק הארי של הפרשנים המדופלמים ניבא לרוי הודג’סון ולנבחרתו חזרה מוקדמת הביתה אחרי שלב הבתים. הרי המינוי של הודג’סון, לא זו בלבד שהוגדר אפור, אלא גם השאיר למנג’ר החדש זמן קצר ומוגבל מאוד להטיל את רישומו על הנבחרת וסגנונה. והרי הודג’סון לא סבל רק מהיעדרויות של פצועים מבטיחים ורעננים (כריס סמולינג, ג’ק רודוול, ג’ק ווילשייר, קייל ווקר) שנכפו עליו טרם קבלת השרביט, אלא אף נאלץ לנסוע לפולין בלי עמודי תווך שנפצעו ברגע האחרון – פרנק למפארד, גארת בארי, גארי קייהיל – ותוך ידיעה שהבורג היצירתי והקטלני ביותר במערך שלו, וויין רוני, יחמיץ את שני המשחקים הראשונים בגלל השעיה.
בסיטואציה הזו, הקמפיין של אנגליה בבית המוקדם היה לא פחות ממופלא. נחישות ותושייה נגד צרפת (1-1), חזרה מפיגור רווי אופי ונשמה מול שוודיה (2-3) וניצחון של הקרבה, שאפתנות ואמונה נגד אוקראינה, הנבחרת המארחת, והקהל הנפלא שלה (0-1). אפשר לדרוש יותר? הרי מבחן התוצאה הוא החשוב ביותר. אם אנגליה הייתה משחקת כדורגל יפה יותר אך עפה בשלב הבתים, מישהו היה זוכר לה חסד אמנותי?
הודג’סון ואנגליה הצליחו להוציא מעצמם את המקסימום – ועל כך הם ראויים לשבחים. בזמן כה קצר, ובתנאים רחוקים מאוד מאופטימליים, אנגליה של אירו 2012 מיצתה את הפוטנציאל הטמון בה כרגע. אז אכן, היא לא נבחרת ברזיל 1970, וגם לא הולנד 1988 או ספרד 2010. אבל אנגליה חיפתה על החסרונות הקריאטיביים שלה בלכידות קבוצתית מופתית. הודג’סון הבין שהדגש שהוא צריך להחיל בנבחרת הוא פסיכולוגי – אמונה, ביטחון עצמי, מוראל ולכידות קבוצתית. הוא הצליח מעל למשוער. עובדה, ארסן ונגר טען שאנגליה סיימה בראש הבית שלה בעזרת אחדות תרבותית. הוא התכוון לכך שדי היה בדמותו של המנג’ר החדש כדי להשרות על חניכיו אווירה אחרת, ביתית, שלווה, בטוחה, מה גם שהודג’סון – הנחשב לאיש משמעת קפדן וקשוח לא פחות מקודמו, פאביו קאפלו – ערך בשבועות של האירו את השינוי הטאקטי המכריע ביותר דווקא מחוץ לכר הדשא: התקרבות אבהית לשחקנים, שבירת דיסטנס ויצירת מעגל הרמוני ומאוחד. זו הסיבה ששחקני אנגליה דיברו הפעם בקול אחד – על חדר הלבשה מלוכד, ועל תחושת שליחות חדשה, נטולת אגו ומאבקי כוח מאחורי הקלעים. זו הסיבה לכך שהמסע הסתיים באופטימיות חרף הנפילה ברבע הגמר. הזרעים החיוביים שנטמנו בפולין ואוקראינה 2012, ימשיכו עתה לשרת את הבנייה של נבחרת אנגלית אתגרית, מאמינה ומממשת פוטנציאל.
אז מה, אנגליה נכשלה או הצליחה באירו? איפה אתם בוויכוח?
