באוגוסט הקרוב תעבור ארסנל לאשברטון גרוב, האיצטדיון החדש והמפואר שלה, על 60 אלף מושביו, שרשמית ייקרא איצטדיון האמירויות בזכות עיסקת חסות בשווי 120 מיליון פאונד עם השייחים מהמפרץ הפרסי. אבל למרות משק כנפי המודרניזציה בצפון לונדון, והגדלת התכולה של יציעי התותחנים פי אחת וחצי – מצבו של האוהד המזדמן לא ישתפר. דייויד דין, בעל הבית בהייבורי, סיפר בחודש שעבר שהתותחנים מכרו את כל המנויים לעונה הקרובה, שהביקוש לכרטיסים גואה כרגיל, והקצבתם בקופות תהיה דלילה ממה שניתן היה לצפות עם הגדלת נפח הטריבונות. כלומר, השוק השחור ימשיך לפרוח, והלקוח (אנחנו) ימשיך לצרוח.
מכיוון שגם בצ’לסי (סטמפורד ברידג’), ווסטהאם (אפטון פארק) וטוטנהאם (ווייט הארט ליין) מצב הביקוש וההיצע דומה והספסרים צוחקים כל הדרך לאנדרגראונד, הנה בכל זאת אור קטן ומיוחד בקצה המנהרה: לשנה הבאה ברדינג הבנויה, או אם תרצו כל הדרכים מובילות לרדינג, עיר האקדמיה וההייטק (כולל עובדים ישראלים רבים) המתפתחת, הרעננה של לונדון.
מדובר בהמתנה בת חמישה חודשים בלבד. באוגוסט 2006 תצטרף רדינג לפרמייר ליג לראשונה בתולדותיה. ואז, כל מה שתצטרכו לעשות על מנת לראות כדורגל פסגות, זה לקחת את הרכבת בווטרלו, לנסוע לתחנת רדינג סנטרל, ושם לתפוס את השאטל התדיר חמישה קילומטרים, עשר דקות להיכל הפאר של רדינג פוטבול קלאב, הלא הוא איצטדיון מאדז’סקי רב ההוד וההדר.
רדינג תהיה בעונה הבאה בליגה הבכירה באנגליה, לא רק משום שהיא הקבוצה הטובה ביותר בצ’מפיונשיפ הליגה האנגלית הראשונה אלא מפני שהיא עשתה כבר את חלק הארי שלה במלאכה: בעת כתיבת שורות אלה היא מובילה את הטבלה ביתרון הנע סביב 20 נקודות, כאשר בקופה נותרו 30. ורדינג לא סתם טובה. למעשה, עד ההפסד שלה ללוטון טאון (2-3) באמצע פברואר, היה למלכים (כינוי הקבוצה הוא רויאלס) של רדינג רקורד השם אותם בגבהים אירופיים נישאים: הם הפסידו בליגה רק פעם אחת, במשחק הראשון של העונה בבית נגד פלימות (2-1), ונותרו בלתי מנוצחים 32 משחקי ליגה רצופים. גם היום, עם שני הפסדים בלבד, מסתופפת רדינג הצנועה בחברה הגבוהה והנוצצת של מועדוני פאר כמו יובנטוס (הפסד ליגה אחד) וצ’לסי (שניים), ומאפילה על ברצלונה (שלושה הפסדים), ומילאן (3), שלא לדבר על ארסנל (9) וריאל מדריד (6).
רדינג היא סיפור הסינדרלה החם ומחמם הלב של העונה האנגלית הזו. לא זו בלבד שהיא מכניסה משב רוח עסיסי ומרענן ומזעזעת את אמות הסיפים של מפת הכוחות הרגילה, היא גם עושה זאת תוך הצגת סיפור עיסקי-אנושי כובש. שתי דמויות עיקריות מעטרות את דפי ההשראה: ג’ון מאדז’סקי וסטיב קופל. מאדז’סקי הוא הבעלים, אוהד כדורגל וביזנסמן עם מעוף וחזון. מאדז’סקי עשה את הונו בתחום הנדלן, אך הפך לשם דבר בעולם הפיננסים אחרי שרכש את מגזין הרכב Auto Trader. ב-1983 ריחפה סכנת פשיטת רגל מעל רדינג, שנעה ונדה בין הליגות המקצועניות הנמוכות, ואף שקלה הצעת מיזוג עם אוקספורד יונייטד כדי למנוע כליה משני המועדונים. רדינג שרדה בקושי, מהיד לפה, עד שב-1990 הגיע מאדז’סקי, הנסיך על הסוס המלכותי.
ג’ון הברון דאג בראש ובראשונה להבטחת עתיד המועדון. הוא ייצב את הקופה והכלכלה באלם פארק האיצטדיון המיושן שהיה ביתה של רדינג במשך 102 שנים ואז התפנה להשקיע בהגשמת חלום: איצטדיון מודרני, מטופח ומפואר, בית יוקרתי לרויאלס שלצידו אולם אימונים משוכלל, מרכז כנסים קלאסי, ומלון (מאדז’סקי מילניום) חדש ומסוגנן. המחיר: 60 מיליון לישט.
נשמות טובות ילעזו על כך שמדובר בפולחן אישיות: מאדז’סקי הרי קרא לאיצטדיון ולמלון על שמו שלו. זה יוצא דופן (בספרד יש אצל ריאל בטיס דוגמה דומה)? זה שחצני? ברדינג זה לא מפריע לאיש מ-81 אלף התושבים. אדרבא, הם רק מברכים על כך שהאיצטדיון על 24,200 מושביו מעניק לעיר מראה מלבב ונופך חדיש, תנאי הצפייה מפנקים, והקבוצה דוהרת בקצב היסטרי לעבר ההיסטוריה. מאדז’סקי שם את רדינג פוטבול קלאב על המפה. בדרך היו כמובן אכזבות, כמו ההפסד האכזרי 4-3 לבולטון בגמר הפלייאוף (על עליה לפרמיירליג) 1995, אחרי שהרויאלס כבר הוליכו 0-2, וההדחה בידי וולבס בחצי גמר הפלייאוף לפני שלוש שנים. אבל דרך המלך, זו שבעוד מספר שבועות תוביל את הרויאלס אל הארמון הזוהר של הפרמיירליג, נסללה למעשה באוקטובר 2003. רדינג נכנסה להלם כאשר אלן פארדיו (המנג’ר של יוסי בניון ויניב קטן) לא יכול היה לעמוד בפיתוי הגדול, ועזב בפתאומיות לווסטהאם. אבל מעז יצא מתוק: מאדז’סקי מינה את סטיב קופל למנג’ר, והרויאלס לא הביטו מאז לאחור.
קופל, בן 51, מגדולי הכדורגלנים של מנצ’סטר יונייטד (373 הופעות, 70 שערים) ואנגליה (42-7), הוא ג’נטלמן בריטי צנוע, איש עבודה, דם יזע ודמעות. עם התקציב המאוזן שהעמיד היור לרשותו, לא יכל קופל לקפוץ מעל הפופיק. אז הוא השתמש באיכויות הסקאוטינג והניסיון שלו, והביא לקבוצה כדורגלנים נטולי זוהר אך רבי אמביציה, שרובם לא טעם מעולם טעם פרמיירשיפ.
מרקוס הנמן הוא שוער אמריקני בן 33 שפקד לתקופה קצרה את שורות פולהאם. גלן ליטל בא מברנלי. ביירנאר גונארסון האיסלנדי ואיברהימה סונקו הסנגלי הם הזרים היחידים. לירוי ליטה בא מבריסטול סיטי והוזמן החודש לנבחרת אנגליה הצעירה. דייב קיטסון (18 שערים) הגיע מקיימברידג’. קווין דויל (14 שערים) בן ה-22 הוחתם מקורק סיטי באירלנד. סטיב סידוול, קשר אנגלי בן 22, בא מברייטון אחרי שבילה כמה חודשים גם בבוורן הבלגית. יש גם אחרים, שכמו עמיתיהם הנל, נחשבים כרגע – בזירת ההייפ והכוכבים הנוצצים – אלמונים. אבל באוגוסט הקרוב, יש לרבים מהם סיכוי טוב להפוך ל- Household names. רוצים להיות שותפים לחוויה? לראות את זה קורה? עלו על הרכבת לרדינג.
