כריסמס כבר באוויר, והבדיחה שרצה עכשיו במחוזות הכדורגל האנגלי היא על סנטה קלאוס המתכונן לעוד תקופה עמוסה ומתלונן בפני עוזרו השדון: די, נמאס לי. כל שנה אותו דבר. אני עובד כמו חמור, מזיע ללא הרף, עוטה עלי את התלבושת האדומה המגוחכת הזו, מחלק לכולם מתנות, ומה יוצא לי מזה? כלום בריבוע. נו, טוב, משיב לו השדון, אבל לפחות אתה יודע עכשיו איך מרגיש סטיבן ג’רארד….
צחוק בצד, הקפטן של ליברפול נפצע בסוף נובמבר, ולא ברור אם יהיה כשיר לחלוטין לתקופת חג המולד. אבל גם אם ישוב לשורות האדומים, לונדונים וישראלים שירצו לחזות בו בסוף השנה ייאלצו לעשות זאת מחוץ לבירה. תוכנית המשחקים לא סידרה הפעם לליברפול ביקור בסיילים של סלפרידג’ס וכו’. גם לא למנצ’סטר יונייטד או מנצ’סטר סיטי. במקום זאת היא שולחת ללונדון נציגה אחרת, הרבה יותר צנועה בדרך כלל, של לנקשייר, בולטון וונדררס.
ביום רביעי, 29 בדצמבר, 19.45, תתארח בולטון אצל האלופה צ’לסי בסטמפורד ברידג’. אם לפני פתיחת העונה היה אפשר להתייחס למשחק שכזה בשיוויון נפש (שום דבר לכתוב עליו הביתה), אפילו מידה מסוימת של זלזול (לא כוחות), ולהעדיף עליו איזה סרט טוב או הצגה מרנינה בווסט אנד, הרי שעם נקיפת הימים והמחזורים הפך לפתע המפגש בין הכחולים לנוודים ל-Must. לא בגלל צ’לסי, כמובן. אוהדי האלופה הרי יבואו לצפות בה גם נגד ה-11 של דני אושן. אבל הצופים הניטרליים, אלו שלא מסתפקים בניצחונות קלים של גוליית על דוד, אלו התרים אחר תחרות, פייט ואם אפשר גם קורטוב פיקנטריה, לאלו נכונה הפתעה נעימה: צ’לסי – בולטון הפך לקרב צמרת, בגלל ה-Wonder של ה-Wanderers.
מחוץ ללונדון ולשבבי הניצוצות הממשיכים לבקוע מטוטנהאם בליגה, ובמיוחד בליגת האלופות, בולטון היא המרענן הרשמי של הפרמיירליג העונה. מאיצטדיון ריבוק יצאה לאחרונה בשורה חדשה: לא עוד קבוצה אפורה של תחתית עד אמצע טבלה, השמחה בחלקה אם היא שורדת בליגה העילית, כי אם כדורגל יעיל ושמח גם יחד. יפה ואופה. בשעת כתיבת שורות אלה, בתחילת דצמבר, נמצאת בולטון במקום החמישי, שש נקודות מהפיסגה (ומצ’לסי), ושתי נקודות בלבד מהמקום המוביל למוקדמות הצ’מפיונס ליג. וואו, איזו תפנית.
לכאורה זוהי אותה בולטון שסיימה את עונת אשתקד במקום ה-14. שלפני שנתיים וחצי ניצלה מירידה לליגת המשנה במחזור האחרון בזכות נקודה אחת. שחזרה לליגה הבכירה רק ב-2001. אלו כביכול אותם הוונדררס שכשמם כן הם, נשאו על גבם את שק הנדודים והפכו שם נרדף לזיעה, נחישות והתמדה – לא יותר. אבל העונה אפשר להשליך את הלכאורה לנהר המרסי, ולזרוק את הכביכול לתמזה. זוהי בולטון אחרת. קבוצה שעברה מתיחת פנים, שינוי תדמית, השתלת אישיות. אותה גברת בשינוי אדיר של אדרת.
זוהי בולטון של קווין דייוויס, הקפטן המסור והוותיק בן ה-33, החווה פריחה מאוחרת – ששה שערי פרמיירליג – שבעטיה אף הוזמן בגיל הזה לראשונה בקריירה לסגל נבחרת אנגליה. זוהי בולטון של גארי קייהיל, הבלם האנגלי הצעיר (24) שהגיע לפני עונותיים מאסטון וילה, והיום נחשב למחליף העתידי של ג’ון טרי ו/או ריו פרדיננד, ושל לי צ’אנג-יונג, סופה רועמת, בן 22 בלבד מדרום קוריאה, שמחירו (2.2 מיליון פאונד מסיאול) נראה היום כאחת המציאות הגדולות של הליגה. ולה גם הנוודים של יוהאן אלמנדר השבדי, תייר וטייל לא קטן, חלוץ בן 29 שבולטון היא כר המרעה השמיני (!) שלו בקריירה, שהובא ב-2008 מטולוז תוך שהוא הופך לרכש היקר ביותר בתולדות המועדון (8.5 מיליון פאונד), שהפך למשל ולשנינה אצל האוהדים בעקבות שתי עונות ראשונות מאכזבות עד עלובות (10 שערים ב-50 משחקים), ושבתחילת דצמבר 2010 הפך מרהיט ללהיט ומוביל את טבלת המבקיעים בליגה הבכירה עם 8 שערים ב-14 משחקים.
ובעיקר, זוהי בולטון וונדררס של אואן קויל. הפרשנים תמימי דעים: זהו המנג’ר הסקוטי בן ה-44 האחראי למהפכה ולמהפך באיצטדיון ריבוק בלנקשייר. לפני פחות משנה הדהים קויל את צפון אנגליה. המאמן שהחזיר עטרה ליושנה והעלה את ברנלי הצנועה לפרמיירליג לאחר היעדרות ממושכת, נעתר לפתע באמצע העונה – ינואר – להצעה של בולטון להחליף את המנג’ר המפוטר, גארי מגסון. ברנלי לא שרדה את העזיבה של קויל וירדה בקיץ חזרה לליגת המשנה. בולטון קטפה את כל הפירות: תוך חודשים ספורים הוברר כי לקויל יש תכונות של אלכימאי: הוא לא רק מוביל את הוונדררס להצלחה על המגרש, בדרך הוא אף שינה את הד.נ.א של המועדון והסגנון. כדורגל התקפי, נועז, וכובש – תרתי משמע.
בולטון הבקיעה עד סוף נובמבר 26 שערים, ממוצע של שניים למשחק. רק צ’לסי, מנצ’סטר יונייטד וארסנל כבשו יותר ממנה (28). היא נוצחה העונה רק פעמיים – חצי מכמות ההפסדים של צ’לסי. ההגנה שלה עדיין טעונה שיפור – 20 ספיגות – לעומת הגדולות, אבל העורף הרך משהו גורם לקויל להשליך עוד יותר את יהבו על היצירתיות של הקישור והחוד, כך שמשחקיה של בולטון הפכו בן עונה מ-90 דקות של דשא צומח לשעה וחצי של שירה בתנועה.
זו הסיבה שאף אחד בצ’לסי כבר לא חושב שבולטון תהווה בשר תותחים, Pushover. זו הסיבה שב-29 בדצמבר כדאי לוותר על מחזמר ולעשות את פעמינו לברידג’, לבדוק במו עינינו מיהי ומהי בולטון החדשה, ואם המחמאות שחילקנו לה הן לא גשר אחד רחוק מדי.
