זו הייתה השבת הראשונה של מאי 1980, וליברפול יכלה לזכות באליפות אנגליה אם רק תנצח את אסטון וילה בבית. אבי כהן יפתח בהרכב של האדומים, דיווחו כלי התקשורת, והמגן הישראלי אישר בשיחת טלפון נרגשת בה הוא הזמין אותנו לאנפילד. אני כבר לא זוכר מה בדיוק שיבש לנו את התכניות ומנע מאיתנו לעשות את הדרך לליברפול, אבל לא אשכח כיצד אילן רובין, עמיתי שדיווח לקול ישראל, ואנוכי, הפכנו עולמות על מנת לא להחמיץ את המשחק.
הפתרון נמצא בשפרדס בוש. לפני 30 שנה עוד לא היו כמובן שידורים ישירים מן המגרשים בשבתות, אבל הבי.בי.סי שלח מצלמות לכל האצטדיונים לצורך Match of the day המיתולוגי – עד היום צלילי הפתיחה של התכנית הם הרינגטון הסלולארי שלי – ואחד מחברינו ב-Beeb הזמין אותנו למרתפי העריכה כדי לצפות עימו בהקלטה החיה מאנפילד.
מה שהיה אמור להיות יום חג וגאווה לשני העיתונאים הישראלים, התחיל ברגל שמאל. עד כמה יכול חוק מרפי להתל בנו, חשבנו לעצמנו, כאשר אבי כהן פתח את יומו המונומנטאלי בשער עצמי קטסטרופאלי והעניק לווילה יתרון. האם יירשם הישראלי כמי שחרב לליברפול את התכניות והחגיגות? באולפן במערב לונדון השפלנו ראש, מלמלנו כמה התנצלויות רפות, ומהלנו אותן בכמה תפילות לאלוהי הכדורגל הכחול-לבן-אדום.
הן התקבלו בברכה. עובדה: שחקני ליברפול הפכו פיגור ליתרון, כבשו שלוש פעמים, הובילו 1-3, הוציאו את אבי כהן מההלם, ואף השאירו לו את הפינאלה, הדובדבן שבקצפת, מוחק הטראומות האולטימטיבי – שער נפלא (הפעם לרשת הנכונה) שקבע 1-4 ושם את החותמת הרשמית על זיקוקי הדינור ופסטיבל האליפות. בשפרדס בוש נרשמה רעידת אדמה מסוג אחר: שני מטורפים ישראלים יצאו מכליהם, פיזזו במסדרונות, דילגו אחוזי אקסטזה, שאגו וניסו לגרור עובדים ועובדות בריטים תמימים, אדישים ובעיקר משתאים, לריקודי ניצחון בלתי מובנים (להם) בעליל.
אבל הכמעט אובדן עשתונות השמח הזה הגיע לאבי כהן. לא רק בגלל התסריט המופלא והמעבר הדרמטי מזירו להירו, ולא רק בגלל הכדורגל שלו, שהלך והשתבח בשנתיים שלו באנפילד חרף מהמורות רבות ותפקוד שטרף את הקלפים הטובים שלו (הוא הגיע לליברפול על סמך הצלחותיו הכובשות כבלם מכבי תא ונבחרת ישראל, ועבר אצל המנג’ר בוב פייזלי הסבה למגן שמאלי). אבי כהן היה ראוי לכל כבוד, מחמאה והצדעה משום שלכל אורך הדרך הוא היה ונשאר כדורגלן וג’נטלמן. מנהיג ומענטש (בן אדם). חבר ועניו. השתן לא עלה לו לראש. הוא היה הכדורגלן הישראלי הראשון שיוצא לקבוצת פאר בחול. ליברפול שילמה עליו ב-1979 חצי מיליון דולר (סכום אסטרונומי במושגים ישראליים דאז). הוא יכול היה בקלות לאבד את הראש, להצטנף תחת זרקורי התהילה, להרגיש ברקיע ולהתנהג בהתאם.
אבל באבי כהן לא נדבק ולו גרגר אחד של התנשאות ושחצנות. הוא היה ונשאר אבי כהן התל אביבי, איש נעים הליכות, עם לב ענק, אמונה, יושרה ובעיקר יושר. סיקרתי אז את הכדורגל האנגלי עבור עיתון ישראלי, ומן הסתם הייתי עימו בקשר רציף. אבל יחסינו עברו מהר מאוד משלב המסקר-מסוקר למעמד החבר ואיש השיחה. לא היה צריך לדובב את אבי כהן. הוא שיתף, סיפר, התייעץ, ייעץ, התרפק מדי פעם על כתף פנויה, והציע שתיים בתמורה.
בבוקר בהיר אחד של יום ראשון הפציץ מדור הספורט של האובזרוור עם ראיון ענק עם פרנק מקגארבי, חלוץ סקוטי צעיר, שאף הוא נחת במרסיסייד באותה תקופה, והיה אף שותפו של אבי לחדר בזמן נסיעות למשחקי חוץ וכדומה. במקגארבי ניכרו אותות משבר. הוא פתח פה גדול על הפוליטיקה הפנימית בליברפול המונעת ממנו לשחק, על קליקות במועדון ועל תחושת קיפוח המלווה אותו מדי לילה אל יצועו בדיכאון. אני לא היחיד שחש כך, אמר הסקוטי, גם אבי כהן מרגיש אותו דבר.
בטלפון המיידי שהרמתי לכהן ניתן היה אולי להבחין בפליאתו על הראיון החושפני של עמיתו וחברו, אבל לא היה שום ניסיון לחפות או לכסות. מקגארבי צודק, אמר כהן, וברבע השעה הבא פצח במונולוג כן וכואב בו תיאר מצב עגום של תסכול על סף ייאוש מהחודשים הראשונים שלו באנפילד. ברגעים הללו הוא אולי השתפך בפני חבר, אבל ידע היטב שהוא משוחח עם עיתונאי, שבידיו הוא מפקיד תפוח אדמה לוהט. אני עומד מאחורי כל מילה. אין לי ממה לחשוש, הוא אמר כאשר הבהרתי לו שהזעקה שלו עומדת לרדת לדפוס.
חלפו שעות ספורות והחל מחול שדים ושכנועים. החומר שהעברתי לעיתון הרעיד כמה אמות סיפים עוד לפני שפורסם. אנשי שלומו של כהן חששו מהריקושטים שדבריו עלולים להעיף עליו. הם ביקשו ממנו לחזור בו, להסביר שהוא נקלע לסערת נפש, לדבר איתי ולבקש לגנוז את ההצהרות המזיקות. כהן אכן צלצל אליי, אבל רק כדי לומר בחיים לא אתכחש למה שעשיתי או אמרתי. אני ילד גדול. לך על זה. אני אסתדר.
והוא הסתדר – ועוד איך. הוא נשאר באנפילד, הותיר מאחוריו שער אליפות וזיכרונות ענוגים אותם אפשר היה לחוש בדקת הדומייה לזכרו לפני המשחק נגד וולבס, ומעריצים כחול אשר על שפת המרסי. הוא חזר לקריירה מפוארת בישראל (עם קפיצה קלה לריינג’רס), והוא לא הפסיק לחייך, להעניק, לתמוך ולפרגן. הכדורגלן הזה, שבראש ובראשונה היה האיש האנושי והחם והמקסים הזה, ראוי לכל סופרלטיב שהושמע בסוף החודש שעבר מעל קברו הטרי. יהי זכרו ברוך.
