שנת 2012 אמורה להיות השנה של לונדון, והיא כנראה עוד תהיה. אלא שהאולימפיאדה תצא לדרך רק בסוף יולי, ועד אז יש לבירה האנגלית כמעט חצי שנה, אותה היא צריכה להעביר במה שנראה כסבל ספורטיבי הולך ומתעצם. במחשבה שנייה, אולי אחת ההצלחות הגדולות הראשונות של המשחקים האולימפיים בלונדון תהיה להדחיק ולהשכיח את הצרות והסקנדלים של מועדוני הכדורגל הגאים של לונדון עם כניסתם לשנה המיוחדת הזו.
טוטנהאם
זה היה דווקא אמור להיות הסיפור הלונדוני המרענן של השנה. טוטנהאם הוטספר, מי שזכתה בדאבל הראשון בכדורגל האנגלי לפני 51 שנים, נראתה כמי שעשויה לטרוף את כל קלפי העושר והאושר, להגיח מאחור – אחרי הפסדים בוטים לשתי המנצ’סטריות בפתיחת העונה – ולהשאיר את השדים האדומים והסיטיזנס מאחור. סר אלכס פרגוסון, הלך הכי רחוק שאפשר: הוא טען שטוטנהאם 2012 משחקת את הכדורגל הטוב והאטרקטיבי ביותר באנגליה. הפעם לא היה מדובר בספין או תרגיל במלחמה פסיכולוגית. פיו ולבו של מנג’ר האלופה היו שווים. טוטנהאם הייתה שווה סופרלטיבים.
התרנגולים שיחקו, בידרו, נתנו תמורה והתקדמו במעלה הטבלה עד כדי נגיעה בשולי הפסגה. אבל אז, במאני טיים, הם בעטו בדלי במקום בכדור. 1-1 ביתי נגד וולבס הצנועה שידר לחץ, ובעקבותיו בא הפסד אכזרי בחצר המובילה. 2-3 למנצ’סטר סיטי מפנדל בתוספת הזמן, כאשר שניות ספורות קודם לכן, זה יכול וצריך היה להיות 2-3 לטוטנהאם אלמלא החמצה טירונית של ג’רמיין דפו.
וכך, תוך שבוע אחד בפתיחת השנה, הצטמצמו כנראה האמביציות התרנגוליות מכתר אליפות למקום בליגת האלופות. זה לא סופי – קאמבק לא נראה סביר, אך עדיין אפשרי – וזה לא היה נורא כל כך, אלמלא נחתה על המועדון מכה מכיוון אחר לחלוטין: משפטו של המנג’ר, הארי רדנאפ, המואשם בהעלמות מס.
הפרשה הזו ריחפה באוויר כבר זמן מה, אבל לא הזיקה לריצה של ספרס ולאשראי של רדנאפ, עדיין המועמד הבכיר להחליף את פאביו קאפלו כמנג’ר אנגליה. אבל הדיווחים והדיונים בבית המשפט בפרשת החשדות על תשלומים מתחת לשולחן, העלמות מס, חשבונות פיקטיביים (על שם הכלבה של רדנאפ!) ונסיעות עלומות ליעדים מחוץ לאנגליה במטרה להסוות תהליכים פיננסיים לא חוקיים – מתחילים להטיל צל ענק על תדמיתו של המנג’ר העממי, עלולים לחבל במחויבויותיו הנוכחיות. ובמקרה של הרשעה – לגרום לו לנזק אישי חמור, אך לא פחות מכך, לבלום את תהליך ההתקדמות המטאורית של טוטנהאם בשלב קריטי. בווייט הארט ליין היו קרובים מאוד להשאיר את בקבוקי השמפניה של כניסת 2012 פתוחים ומוכנים לעונג הבא, אבל עכשיו בעיקר כוססים שם ציפורניים, שותים הרבה מים, ואוכלים את הלב.
ארסנל
מעשית, קל מאוד לתאר את הברוך הגדול של ארסנל עם הרמת המסך על השנה האולימפית: שלושה הפסדי ליגה רצופים. פולהאם, סוואנזי ומנצ’סטר יונייטד השאירו את התותחנים עם 0 נקודות מ-9, ואצל השכנה מלמעלה, טוטנהאם, יגידו לכם שצרות כאלה ליריבה הצפונית המושבעת הן לצערם הנחמה היחידה כרגע.
אבל המשבר של ארסנל, הנלחמת על מקום בצ’מפיונס ליג, הוא הרבה יותר אקוטי מסך כל ההפסדים על כר הדשא. המנג’ר, ארסן ונגר, אמנם הצהיר כי אובדן המקום בליגת האלופות – לראשונה אחרי 13 שנים – ייחשב קטסטרופה, אבל אפילו הוא לא יכול היה לחזות את עוצמת התסכול והאמוציות של אוהדי הקבוצה. מצד אחד, ונגר הוא קדוש: האיש שהגיע להייבורי לפני 16 שנים והוליך את תותחניו לשלל הישגים מפואר. אבל מאידך, ארסנל כבר ללא תואר שבע עונות רעות, ומי שתמה עד מתי יוכל ונגר להמשיך ולדהור על גבי האשראי הגדול ההוא, קיבל תשובה מדהימה בהפסד הביתי ליונייטד בסוף ינואר.
בדקה ה-83, במצב של 1-1, החליף ונגר את אלכס אוקסלייד-צ’מברלין הצעיר (18) באנדריי ארשאבין הוותיק. המנג’ר הצרפתי לקח כבר מיליון החלטות כאלה ודומות. ברוב המקרים זה באמת אקט זניח. אבל הפעם העירה ההחלפה וההחלטה את כל שדי חוסר שביעות הרצון מרבצם. רובין ואן פרסי מחה וצרח: לא, לא הוא לעיני המצלמות. חלק ארי מ-60 אלף יושבי האמירויות שרק בוז לוונגר. האוטוריטה של המנג’ר ספגה נוקאאוט. גם הקבוצה שלו – שבשבע הדקות הנותרות ספגה שער ונוצחה 2-1. יכול להיות שבסופו של יום, או שנה, המשוואה שנולדה – שבע שנים פלוס שבע דקות – תסמן סוף עידן בארסנל.
ק.פ.ר
לבעלים החדשים של קווינס פארק ריינג’רס לא הייתה סבלנות. הוא פיטר את המנג’ר ניל וורנוק – שהחזיר את ריינג’רס לליגה העילית אחרי גלות ממושכת – ומינה תחתיו את מרק יוז. עכשיו נוצר בלופטוס רואד מצב מוזר: גם הקבוצה וגם המנג’ר נלחמים על עתידם ושמם הטוב. ק.פ.ר ירדה אל מתחת לקו האדום, ואילו יוז מנסה לשקם קריירה שאיבדה הרבה מהקרדיט שלה אחרי פיטורים במנצ’סטר סיטי ופולהאם. אם ההימור יצליח, זו תהיה כנראה אחת הפעמים הראשונות בכדורגל בהן מינוס ומינוס שווים פלוס. אשרי המאמין.
ווסטהאם
אצל הפטישים דווקא הכול בסדר. הם משקיפים על ליגת המשנה מלמעלה, בדרך הבטוחה חזרה לפרמיירליג. אז למה לא הכול ורוד? כי השערורייה הגדולה של טרום האולימפיאדה היא – מי יהיה בעל הבית של האיצטדיון האולימפי עם סופה. ווסטהאם כבר זכתה במכרז, אבל טוטנהאם לא הרפתה, העסקנים נכנעו ללחצים, ההחלטה הוקפאה והקרב על הבית – לונדון נגד לונדון – בעיצומו והוא מפותל ומכוער להחריד.
