שובו של שיח היורדים

בשבועות האחרונים ניעור שד זקן ונשכח ונגרר לאור בשיח הציבורי במדינת ישראל. מדובר במונח “יורדים” במסגרת הדיון התקשורתי והפוליטי המחודש במהגרים מישראל אל רחבי העולם.

במסגרת הסבב הנוכחי של העיסוק בנושא צפו ועלו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על “מאזן הגירה שלילי בשנת 2012“, שמשמעותו כי מספר העוזבים את הארץ עולה על מספרם של אלו המצטרפים אליה. קודם לכן פורסמה כתבה נרחבת במעריב על “צרת הישראלים היורדים, צרת הישראלים היורדים

ההולכים ונעלמים“ עליה הגבתי בהרחבה מעל דפי אתר זה

ערוץ 10 “קפץ על העגלה” ופתח בסבב כתבות מצולמות על “היורדים החדשים” בברלין, ניו ג’רזי ולונדון. על פי האתר הרשמי של הערוץ הנושא הכ לכלי הוא הקשור בעיקר לעזיבת “היורדים”: ”אפשר כמובן להבין את הקושי, אולי גם מותר לכעוס במידה – ובכל זאת חשוב מתמיד להקשיב, בלי שיפוט או דעה קדומה, לקולות שמשמיעים “היורדים החדשים” כדי להבין את האיום החברתי של יוקר המחייה על דור ישראלי שלם”. בתום אחת הכתבות בסדרה, ולאחר שהכתב הבהיר שאין בכוונת היוצרים “לעודד ירידה מהארץ”, הבטיחה המגישה תמר איש שלום כי בהמשך תעסוק הסדרה בהתמודדות היורדים עם “תדמית נפולת הנמושות” (כדבריו של ראש הממשלה רבין ז”ל).

אחרון המצטרפים למקהלה הוא שר האוצר, יאיר לפיד, שיצא חוצץ בדף הפייסבוק שלו לפיד משתמש בשואה

נגד הישראלים שעזבו את ישראל (כפי שעשה כבר בעבר) כי “נמאס להם” תוך שהוא מאזכר את השואה בהקשר להחלטה להגר. בסוף דבריו תקף לפיד ישירות ובצורה חריפה את “היורדים”: “אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר”.

יורדים בעקבות סיר הבשר? לא רק

אינני מתכוון לשער מדוע חזר הנושא לכותרות, מלבד ההנחה שמדובר בעניין רגשי ו”צהוב” שמוכר עיתונים. נניח לזה בצד.

מעניין יותר הוא השימוש החוזר והממוחזר במושג שכמעט פס מן העולם “יורדים” ואף ניסיון לכבס את איזכורו מהאוב על ידי הצמדת “החדשים” אליו. יתר על כן, מוקד הדיון לכאורה הפעם הוא המשך של מחאת הקוטג’ של לפני שנים ספורות. כלומר, אותם ישראלים צעירים עוזבים את הארץ שכן “אי אפשר להתפרנס בה”, יוקר המחייה גבוה ואין סיכוי לרכוש בית.

בספרות המקצועית אודות ההגירה מהארץ זוהי תפיסה שהשתרשה בשנים האחרונות. הדמוגרף הישראלי החשוב, סרג’יו דלה פרגולה, מוביל את העמדה לפיה עיקר המניעים (אך לא באופן בלעדי) להגירה הם כלכליים, ומדדי שוק מאקרו כלכליים הם הגורם העיקרי לעזיבת ישראלים משכילים את ישראל. אבל, לצד זאת, הוא מזכיר גם גורמים אישיים וחברתיים ואירועים הנוגעים לתחושת הבטחון במדינה. דלה פרגולה מנהל ויכוח עירני בהקשר זה מול חוקר אחר, איאן לוסטיק, שטוען שכל העיסוק של חוקרים ישראלים בנושא ההגירה תמיד יהיה טעון בעניין האידאולוגי של הנושא הציוני. במילים אחרות, שישראלים בבואם לתאר או לחקור את הגירת חבריהם מישראל, לעולם לובשים את משקפי “היורדים”.

כבר לא כל כך קל לרכוש בית בחו”ל

נראה לי שהמידע שאספתי עבור הדוקטורט שלי וגם מה שמתרחש כעת מחזק את עמדתו של לוסטיק. ראשית, העיסוק הנוכחי בסיבות להגירה ותליית העיקר ביוקר המחייה הוא רדוד ומאכזב בלשון המעטה. ישראלים אינם עוזבים את הארץ רק בגלל שקשה בהיבט הכלכלי. יתר על כן, הנתונים מראים שזה פשוט אינו מדוייק. והראייה, כבר לא כל כך קל לרכוש בית בחו”ל במדינות אליהם ישראלים מרבים להגר, קרי האנגלו-סקסיות דוברות האנגלית (ארצות הברית, בריטניה, קנדה וכמובן אוסטרליה). המשבר הכלכלי העולמי של 2008-9, התחזקות התלות הגלובלית בשווקי אסיה וסיבות רבות אחרות גרמו לכך שיוקר המחייה בעולם המערבי עלה באופן דרמטי בעשור האחרון יוקר מחייה בדיילי מייל

מאמרים קשורים

הרבה יותר מנודלס

נשים בבריטניה עובדות ‘חינם’ שעתיים ביום

מאוקספורד לבאר-שבע

הכפר של עדי נס

ובפרט באוסטרליה (למרות שקנדה עודה זולה יחסית בחלק מהאזורים). ספציפית, הישראלים מתגוררים דווקא באזורים בהם יוקר המחייה הכולל גבוה,

במטרופולינים הגדולים דוגמת ניו יורק, עמק הסיליקון, לונדון וסידני-מלבורן.

אין זה אומר שהנושא הכלכלי אינו גורם חשוב בהגירה – הוא בהחלט כן. אבל הוא קשור יותר בחלום “הרילוקיישן” – שמקום העבודה יעביר אותך קומפלט על טפיך ומטלטליך לארץ חדשה ומרתקת לחוויה הכוללת גם הכנסה מובטחת ואף רווח בצידה. אבל לגבי מהגרים שבאים לחיות ולהשתקע בארץ אחרת, ואלה הם הרוב להבנתי מזה עשור לפחות, המציאות מורכבת יותר. גם דלה פרגולה מציין כאמור גורמים נוספים להגירה שאינם כלכליים אבללהבנתי שוגה במשקל שהוא מייחס לכל אחד.

על פי עבודת הדוקטורט שלי,

עבודת הדוקטורט של רן פורת

שחקרה את הקהילה הישראלית באוסטרליה (שאני חלק ממנה) לשאלת עתיד הילדים בישראל, כמו גם למצב הבטחוני, חשיבות רבה בהחלטה להגר של מי שעשו כן מאז שנת 2000 (אז הכפילה אוכלוסיית הישראלים באוסטרליה את מספרה). למסקנה הזו הגעתי על בסיס סקר גדול בקרב היהודים באוסטרליה (GEN 08) שכלל גם 356 ילידי ישראל ומקורות נוספים. “עתיד הילדים” להבנתי קשור לא רק בנושא הכלכלי אלא גם בתפיסת החברה בישראל כמפולגת, שסועה וחסרת מרכיבים של כבוד הדדי, כיבוד המרחב האישי ועוד. וכן, המחשבה על הנושא הביטחוני היא משמעותית לנוכח מלחמות (רואים עליה במספר המהגרים למשל בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה) ותחושת איבוד הביטחון האישי ויכולתה של המדינה להגן מפני איומים משמעותיים, דוגמת הגרעין האיראני, טילי חזבאללה או נשק כימי בזירה (סוריה).

ידידי ד”ר שחר בורלא, החי בסידני, טוען בין היתר בהקשר זה בספרו “דמיון פוליטי בתפוצות” שישראל “מפמפמת” מול יהודי התפוצות את נרטיב האיום הביטחוני הקיומי והאפשרות לשואה נוספת כאמצעי לגיוס כספים. כך עושה גם ראש הממשלה בנאומיו ודבריו הפומביים פעמים רבות סביב הסוגייה האיראנית. הנושא הזה נקלט היטב ומהדהד בתוך תהליך קבלת ההחלטות שמוביל בסופו של דבר להגירה מהארץ.

להחליף את המשקפיים הישנות

השאלות שנשאלות בכתבות המצולמות והכתובות אודות המהגרים הישראלים מתאימות שוב לתיאוריה של לוסטיק, שהישראלים אינם מסוגלים להשתחרר מהמבט הדו – קוטבי: “יורד” ו”אחר”. הכתבים זורקים באוויר את שאלת “החזרה” – האם תחזרו לארץ? מדובר תוצר של “מיתוס החזרה” (Myth of return). המיתוס הזה הוא אופייני לכמה קהילות מהגרים (למשל סינים) אבל ייחודי בעוצמתו לשכבת הישראלים הותיקים שהגירו לפני שנות ה-90 לחו”ל. מהגרים אלו מזוהים במחקר עם “תרבות היורדים” שגוררת בתוכה רגשי אשם על העזיבה, “הבגידה במולדת” ובושה ודחייה של החברה הישראלית אותם, כחלשים וחסרי אופי להתמודד עם קשיי החיים בישראל, תוך שהם מתמסרים “לסיר הבשר” של הגולה הדוויה.

המהגרים דהיום שונים. הם אינם דומים כלל וכלל ל”יורדים”. תחושות רגשי האשם נוגעות בעיקר לנושא האישי – הריחוק מהמשפחה, שלילת הקשר הקרוב בין הילדים למשפחה המורחבת (סבים וסבתות בעיקר) והזהות של הילדים – עד כמה תכלול מרכיב ישראלי, בעיקר השפה. לשם כך קמים הישראלים (ובניגוד לכתבה הירודה אודות “הולכים נעלמים”) ויוזמים הקמת מוסדות וארגונים לשימור השפה העברית בקרב הילדים (בתי ספר פרטיים וציבוריים), עיתונים ואתרי אינטרנט – כמו אתר זה ואחרים של ישראלים בעולם. בימי “היורדים” לא היתה יכולה להתקיים אינטראקציה פורייה, שיתוף פעולה עסקי בין ישראלים בברלין למשל, או הקמת ארגון גג קהילתי דוגמת אי”א באוסטרליה.

במקביל, הציבור בישראל מזמן כבר אינו דוחה את “היורדים” או משמר את תדמית “נפולת הנמושות”. נהפוך הוא – סקרים מראים באופן עקבי (למשל בערוץ 10, ב”הארץ”) תמיכה (מסויגת או רבה) בהחלטה של בני משפחה, צאצאים וקרובים, להגר לחו”ל לתקופה קצרה או ארוכה. לתמיכה הזו, ההפוכה לגמרי מהבושה הקשורה ל”תרבות היורדים” שנעלמה לה, כמה סיבות. מפליא לנתח סיבות אלו יוסי הרפז שחקר את הגורמים להוצאת מספר גבוה מאוד (מוערך בעד מליון) של דרכונים זרים על ידי ישראלים. הגורמים להוצאת הדרכון הזר, שהוא שער לאפשרות של כוונת הגירה עתידית ויותר מכך מעיד על חוסר שביעות רצון מהחיים בישראל, רבים ומגוונים על פי הרפז. למשל מוטיב “תעודת הביטוח” מפני אסון (שואה) עתידי שיבוא על ישראל או היהדות; הדרכון הזרכסמל סטטוס ישראלי (ואשכנזי בפרט); וכמתנה של הדור המבוגר לילדיו הצעירים. סבורני, שהסיבות הללו תקפות ברובן גם לגבי התמיכה בהגירה עצמה.

הקשיבו להולכים

הנושא הציוני נדחק ונעלם לחלוטין מהתודעה בהקשר ליורדים, כפי שירד קרנו בתוך האליטות הישראליות הותיקות בכלל. כך שהעיסוק של שחור מול לבן, “ירידה” מול “עליה”, הוא ארכאי, רדוד ולא רלוונטי, תלוש בהקשרו מהסוגיה הרחבה של תנועת אנשים גלובלית במאה ה-21 תחת ההגדרה של “רב-לאומיות” (Transnationalism). בימינו אנחנו מחוברים ישירות למתרחש בארץ דרך הנייד או האינטרנט. אם נרצה (בעיקר במדינות אירופה) נוכל לקיים אורח חיים דו-מוקדי של מגורים ופרנסה בישראל לצד ארץ נוספת בזכות טכנולוגיה מודרנית של תקשורת ותחבורה.

הגיע הזמן לנטוש את צורת ההסתכלות הזו ולהביט קדימה. אנחנו, המהגרים מישראל, ממשיכים לחוש קרבה לארץ שעזבנו וחום אישי לחברה הישראלית ולישראלים סביבנו ואלו שנשארו בישראל. יש למצוא את הדרכים לחבק אותנו, לרתום אותנו לטובת ישראל בצורה נפרדת מיהדות התפוצות. יש להכיר בקהילות הישראלים בחו”ל כנפרדות ועצמאיות ולתת להם משאבים לפתח עצמן כדי שיחזירו למדינה וישמרו את המרכיב הישראלי בזהות ילדיהם. הקשיבו לנו, יש לנו מה להגיד ומה לסייע לישראל.

הכתבה פורסמה לראשונה:

אתר הבית לישראלים באוסטרליה