ההצגה מאת טרנס ראטיגן, The Winslow Boy, מומלצת לצפייה ולאו דווקא בגלל העלילה, אלא בעיקר בשל הרבדים ההומאניים והסוציאליים העמוקים שהיא מעלה, והמשחק המעולה של כל הצוות, במיוחד של הנרי גודמן (המככב כעת בסדרה המחודשת, כן, אדוני ראש הממשלה) בתפקיד הראשי.
המחזה מבוסס על סיפור אמיתי עם מספר שינויי דמויות ותאריכים. משפחת ווינסלו היא משפחה מהמעמד הבינוני. האב, ארתור (הנרי גודמן), בנקאי בדימוס, ורעייתו, מחנכים את ילדיהם להגינות. אבל כאשר בן הזקונים, רוני (צ’ארלי רואו) נזרק מהמכללה הימית, אוסבורן, אחרי שנאשם בזיוף המחאת דואר וגניבת חמישה שילינג, שוכר האב את הפרקליט המבריק, היקר והמנוכר, סר רוברט מורטון (פיטר סוליבן) להילחם מול בית הנבחרים כדי לאפשר לו משפט צודק (האדמירליות הבריטית הייתה עד אז תחת חיסיון משפטי).
ההצגה כולה מתרחשת בסלון של הבית, בשכונת קנזינגטון, בין השנים 1912-1914 ומעניין לאמוד אותה במרחק של 100 שנה בדיוק. היא עדיין מאוד רלוונטית כאשר עולים על סדר היום נושאים, כמו זכויות האזרח וצדק חברתי, האדם מול המערכת והאם משפט הוא צודק או נכון. בהצגה, שהועלתה לראשונה בשנת 1946, ראו רבים התקפה על הבירוקרטיה, ועכשיו זה נראה יותר כמו התקפה על פוליטיקאים שמעדיפים לוותר על חוק זכויות האדם.
יחסי משפחה גם הם במרכז העלילה – יחסי אב ובן, בעל ואישה ובין אחים. אלה מעלים את השאלה הנוקבת: האם כדאי להילחם עד חורמה בממסד כדי להוכיח את חפותו של הבן הצעיר כאשר המשפחה כולה משלמת את המחיר? או האם זה נכון או צודק לדרוש מהם – מבלי לדעת כמובן מראש את תוצאות המשפט – לוותר על חייהם הנורמליים, לשלם הון עתק לעורכי הדין ולהגיע למצב של כמעט פשיטת רגל?
הבן הבכור, דיקי (ניק הנדריקס), נאלץ לוותר על המשך לימודיו באוקספורד, והבת קתרין (נעמי פרדריק), שהיא פעילה סופרג’יסטית למען מתן זכות הצבעה לנשים, מתמודדת עם ביטול אירוסיה אחרי שהיא מקבלת אולטימטום מצד אבי החתן. אלו הן דילמות שמשפחות שנקלעות למצבים כאלה מתמודדות איתן גם כיום, ממש באותו אופן. וכמו שהאם גרייס (דברה פינדליי) טוענת, רוני כבר מצא את דרכו במוסד לימודים חדש ואף אחד לא היה יודע מזה אילולא קיבל המאבק משמעות פוליטית ובמה בפרלמנט וגם בכותרות העיתונים – האם זה היה שווה את המחיר?
בתקופה בה פעמי המלחמה הגדולה מהדהדים ברקע, אנו מגלים כיצד עוברת שינוי גם העיתונות הכתובה – יותר סיפורי צבע ואינדובידואליזם מאפשרים לעיתונאים לכתוב בעצם כל דבר מזווית אישית, אנושית ולעיתים ביקורתית סנסציונית ולא מדויקת. כאשר ארתור ווינסלו שואל מה עליו לומר לעיתונאים שמחכים בחוץ, משיב לו מורטון: אני לא חושב שזה משנה מה תגיד, אין לזה שום קשר למה שהם כותבים.
