בערב חג המולד, המוכנה ביידיש “ניטל”, ישנם גם באופן מפתיע ארבעה מנהגים יהודיים עיקריים – הימנעות מלימודי קודש, הימנעות מקיום יחסי אישות, אכילת שום והנוהג לשכב לישון מוקדם ולקום לאחר חצות או לחילופין המניעה משינה בכלל תוך קיום משחקי קלפים.
ארבעה מנהגים אלו החלו להופיע ולהתקיים בטווח של מאה שנה, החל במאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-18 בקרב יהודי גרמניה ומזרח אירופה. המנהגים הללו נתפסים כמערכת אחת של התגוננות מפני כוחות הרע אשר כוחם גובר בערב חג המולד, ובפרט כהתגוננות מפני ישו הנוצרי, הקם לתחייה בגוף ארצי ממשי, רודף ומסכן את חברי הקהילה היהודית.
על שום מה
אכילת שום בערב חג המולד מצוינת כבר בשנת 1615 בחיבורו של ר’ זלמן צבי אופהויזן “דער יידישער טרייאק”, חיבור פולמוסי כנגד החיבור האנטי-יהודי “דער יידישע שלאנגענבאלג” (פטפוט הנחש) של המומר פרידריך פראנץ (Samuel Friedrich brenz). בדבריו מאמת אופהויזן את דבר אכילת שום ע”י יהודים בערב חג המולד ומנמק מנהג זה כניצול ההזדמנות לצרוך שום בשעה שלא יתקיים המסחר בין היהודים לנוצרים בשל חגיהם של האחרונים. מעניין מכך, אכילת השום מצוינת על ידי המומר כחלק מסדרת מנהגים אותם מקיימים היהודים בערב חג המולד, אך אופהויזן מנמק את אכילת השום בלבד : “עוד כתב המומר בספרו “שלאנגנבאלג”, כי היהודים יאכלו שום בליל הולדת משיחם, וסימנא מלתא הוא למען הבאיש את ריחו, גם לא יעסקו אז בלימוד התורה רק יאכלו וישתו וייטיבו לבם לשחוק בשחוק הקארטין”.
המנעות מלימוד
האזכור המפורש המוקדם ביותר במקור יהודי, להימנעות מלמידה בקודש בערב חג המולד מופיע בחיבור “מקור חיים” לר’ יאיר בכרך, אשר חובר בין שנת 1660 לשנת 1692. כמה עשורים לאחר מכן, בשנת 1708 מופיע צו קהילתי המורה על השעיית קנסות הניתנים בשל משחקי הימורים, בערב חג המולד, בו ניתן לצעירים ומבוגרים כאחד לשחק כרצונם. אמנם לא מצוין כי חברי הקהילה נשארים ערים כל הלילה אך נעשית הקבלה לחגיגת הוואכנאכט (הלילה הקודם לטקס הברית, בו מתכנסים חברי הקהילה בכדי להגן על הרך הנולד מן העל טבעי) וככל הנראה הבינו מחברי הצו את שני האירועים כבעלי דמיון האחד לשני.
המנעות מתשמיש המיטה
האזכור הראשון הנוגע למנהג הימנעות יחסי אישות בערב חג המולד מופיע במהדורות צפון איטלקיות של צוואת רבי יהודה החסיד (נפטר 1712) מראשית המאה ה-18 –”אשה שטבל’ בליל ניטל לא תניח בעל’ לשכב עמה”. למרות הופעתם הנפרדת של מנהגים אלו במקורות היהודיים, אל לנו לחשוב כי במקורם הונהגו אלו בנפרד זה מזה, והרי כפי שראינו כבר ב-1615 נהגו היהודים לקיימם יחדיו.
מערכת מנהגים זו נתפסה על ידי הנוהגים בה כהגנה על טבעית מפני כוחות הרע המתחזקים בערב זה. אכילת השום, הנחשב כבעל סגולות על טבעיות, מוסברת על ידי ר’ יצחק בן ישעיהו יששכר בר ווייס (1873-1942) כחיזוק לאדם שאין לו הגנת דברי תורה ומצוות ב”ליל האפלה” (ערב חג המולד) מהידבקותם של החיצונים (כוחות הרע) בו “וכיוון שמנהג קדמונים שלא ללמוד בליל האפל, ואין עסוקי’ בתורה ומצות, צריך הגנה ושמירה שלא יתדבקו ח”ו בנו בלילה זו החיצונים, והרי שום וריחו מגין…לזאת נהגו בפת עם שומים”.
ר’ יצחק מסביר כי הסכנה בהעדר הרהור בדברי תורה מצריכה את האדם למגן עצמו כנגד החיצונים בעזרת השום “ובשאר ימות השנה אין אדם הולך בלא תורה ומצוה, ואם אינו לומד תורה מהרהר ד”ת [דברי תורה] ובזה מבריח החיצונים שלא יתלוו אליו, ובת”ב [בתשעה באב] שהוא ערום ויחף בלא תורה ומצות מחמת האבלות שאסור להרהר בד”ת…ויש חשש שיתלוו אליו ח”ו, וסגולה היא…השום, דהיינו ריח השום, ג”כ מבריח החיצונים”.
בהתאם לכך, גם המניעה מקיום יחסי אישות נובעת מן התפיסה כי תינוק אשר אמו התעברה בערב זה יהיה נתון לכוחות הרע השולטים בזמן זה, והחשש העיקרי הוא התנצרותו העתידית של התינוק. בעיני המקיימים את מערכת המנהגים המדוברת בערב חג המולד, למידת תורה בזמן זה תחזק את הכוחות הפועלים ותמשוך אותם אל הלומד.
שר הכלבים או המת המהלך
ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841) מזהיר “וכבר שמענו ממגידי אמת שאירע מעשיות כמה פעמים בליל נטילתו ועקירתו מן העולם שמנהג כל ישראל שלא ללמוד תורה, ואירע לאנשים שלמדו שבא כלב לבתיהם, והמשכילים יבינו שורשו ומנהג ישראל תורה היא”. הכלב המדובר הוא ישו עצמו, המכונה “שר הכלבים”.
האיום הישיר על חברי הקהילה היהודית בערב חג המולד הוא ככל הנראה ישו עצמו. כך מפרש זאת ר’ שלום דב בר שניאורסון, האדמו”ר הרש”ב, הרבי החמישי בשושלת לובביץ’-חב”ד (1860-1920): “הטעם שאין לומדים בניתל הוא כדי שלא להוסיף חיות באותו האיש [ישו]…”.
בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצה האמונה העממית בדבר חזרתו והתגלמותו בבשר של ישו הנוצרי בערב חג המולד. בין מעשיו בערב זה נמצא את הסתתרותו בספרי קודש וסירובו לצאת מהם בשל טענתו כי גם הוא הורה בהם. תיאור גרוטסקי של ישו המטיל צואתו על ספר תורה פתוח בחלפו על פניו, מעופו והטרדתו את חברי הקהילה היהודית וכו’. האמונה היהודית בדבר חזרתו של ישו מן המתים בערב חג המולד מתועדת כבר ב-1511 בדבריהם של מומרים. לפי אמונה זו, בשל חטאיו ותורתו השקרית נידון ישו לחזור לעולם ולחצותו תוך כניסתו לבתי שימוש וסירי לילה וזחילתו מתוך כל בתי השימוש הקהילתיים. בכדי להתגונן מפניו בערב זה נמנעו כביכול היהודים ממעבר בפינות החשוכות אותן פוקד הצלוב. ילדים ופתיים סירבו להתפנות בבתי השימוש בכלל על אף הצורך העז בשל החשש להיתקל בישו הזוחל דרך הביבים והשירותים. החגיגות הליליות ומשחקי הקלפים מוסברים ע”י פרידריך פראנץ הנזכר לעיל כאמונתם של היהודים בדבר בואו של ישו לבתים בהם לומדים תורה, כאשר בתים רועשים ומלאי חיים מונעים ממנו לזחול בפינות החשוכות של הבית.
אם כן, כאשר חוגגים הנוצרים בערב חג המולד את ציון היוולדו של משיחם, היהודים חוגגים ככל האפשר בכדי למנוע מן המשיח הנוצרי, המגלם בעיניהם מעין מת מהלך מפחיד ומסוכן, לפגוע בחברי הקהילה בלילה בו כוחות הרע מתגברים.
המתעניינים לדעת עוד על ההיסטוריה של הניטל נאכט יכולים לקרוא במאמר הבא:
The ghost in the privy: on the origins of Nittel Nacht and modes of cultural exchange
מאת Rebecca Scharbach
