העבודה, שחותם סגנונו האינטנסיבי של שכטר ניכר בה ברוב עוצמתו, מבוצעת בידי אנסמבל של 12 רקדנים וכוללת מוזיקה מקורית של שכטר. את המופע סוגרת עבודה קודמת בשם Uprising שכוללת שבעה רקדנים גברים וזכתה לשבחים רבים בזכות הכוריאוגרפיה העזה שלה המשולבת במוזיקה עוצמתית.
חופש שכטר נולד בירושלים. הוא למד ב’אקדמיה למחול ולמוזיקה’ ובגיל 18 החל לרקוד בלהקת ‘בת-שבע’, שם עבד עם אוהד נהרין, וים ונדקייבוס, פול סלווין-נורטון וענבל פינטו. הוא החליט לפתח את העניין שלו במוזיקה ולמד תופים וכלי הקשה בתל אביב וב-Agostiny College of Rhythm בפריז.
באותה תקופה החל להתרכז במוזיקה שלו ובהתנסות בפרוייקטים שונים באירופה שעירבו מחול, תיאטרון ותיפוף. ב-2002 עבר ללונדון והצטרף ללהקת המחול של יסמין ורדימון. עבודת המחול הראשונה שלו ‘פרגמנטס’, דואט עבורו חיבר גם את המוזיקה, הועלתה בפינלנד, איטליה, פורטוגל, שווייץ, קוריאה, פולין וניו-יורק. ב-2004 זכה בפרס מטעם ה’פלייס’ בלונדון (מרכז המחול המוביל בבריטניה) וזכה להעלות עבודה בשם ‘קאלט’. העבודה זכתה בפרס הקהל ובעקבותיה הוזמן שכטר להעלות מופעים נוספים באנגליה ופורטוגל. ב-2006 העלה שכטר ב’פלייס’ את העבודה ‘אפרייזינג’, שהייתה להצלחה מסחררת וזכתה אותו להיות אמן עמית של ‘הפלייס’.
‘אין יור רום’, עבודתו החדשה, עולה במסגרת פרוייקט משולב בין ה’פלייס’, הסאות’בנק סנטר וסאדלרז וולס וכוללת 12 רקדנים ומוזיקה שהולחנה בידי שכטר ומבוצעת בידי קבוצה של עשרה נגנים שמרחפים בגובה שלושה מטר מעל הרקדנים. העבודה מסמלת את הפריצה הגדולה של שכטר ומסמנת אותו כאחד הכוריאוגרפים הצעירים המוכשרים והמצליחים ביותר בבריטניה.
איך ההרגשה להופיע ב’סדלרז וולס’ – פסגת השאיפות של כל כוריאוגרף?
הופענו פה עם ‘אפרייזינג’ לפני חצי שנה כחלק מפסטיבל. הופעתי בעבר בתיאטראות גדולים עם ‘בת שבע’, אבל הפעם היה מדובר בעבודה שלי כך שזה היה מרגש. כשהם פנו אליי ורצו לעשות פרוייקט, הלכתי הביתה ולא ישנתי שבוע – הרגשתי שמצפים ממני המון ואף אחד לא שאל אותי מה בעצם אני הולך לעשות, מה שעוד יותר הפחיד אותי, כי הם סמכו עליי. בסהכ, אני מנסה לא להסתחרר מזה ולזכור מה מעניין אותי ומה חשוב לי: העבודה, המוזיקה, הרקדנים והיחסים שלי איתם. אבל זה בהחלט משמח כי זה אומר שיש תקווה לעתיד.
‘אפרייזינג’ היא עבודה מאוד גברית וכוחנית. האם נראה לך שההצלחה המקומית של המופע הייתה קשורה לעובדה זו?
אני לא חושב. ההצלחה של אפרייזינג הייתה בינלאומית. אנחנו מסיירים עם ההופעה בגרמניה, איטליה וספרד. אני חושב שזו קומבינציה של כמה דברים, של הפיזיות ושל המוזיקה המלהיבה. אמרת כוחניות, אבל הגברים האלה הם בעצם גם ילדים ובנים. לגברים יש את המשחק הזה של הכוחניות אבל הם גם נורא חברים. יש ביחסים שלהם המון אדרנלין אבל גם המון חום ורוך.
האם יש משהו ישראלי בעבודה?
אני לא מרגיש שאני מתעסק בישראליות אבל אין ספק שהיא חלק ממני. אי אפשר לברוח מהדברים האלה כשעושים עבודת בנים, עם כל הקונוטציות של הצבא והאחווה הזאת. היינו שבעה רקדנים גברים שביניהם היו שלושה ישראלים – אני, אחי וחבר של אחי, אז היו המון משחקים ודאחקות. צחקנו המון על העניין הישראלי, אבל ניסיתי לא להינעל על זה. העבודה משקפת דברים שאני רואה גם באנגליה. עניין אותי לדבר על הכיף שבלהיות חלק ממלחמה, הצד המשחקי שלה, שאפשר לראות בכל מקום. כך שיש בזה משהו שמח-עצוב.
האם המדיום של המחול הוא תחום שישראלי יכול להתבטא בו יותר טוב? לעקוף את מחסום השפה שבא לידי ביטוי בתחומי הספרות, הקולנוע והמוזיקה?
אולי. אני לא בטוח. אנחנו בלונדון, כולם פה זרים. אני מרגיש פה בבית בגלל שלונדון היא מדינה של אנשים שאין להם מדינה. אני מרגיש פה בבית, אני לא מרגיש זר, ולא מתעסק עם זה.
אתה רואה את עצמך נשאר בלונדון?
בינתיים כן. אני מוקף בריגושים וקל להיות בקשר עם אמרגנים מאירופה. הלהקה מסיירת שם הרבה יותר מבאנגליה. יש משהו זהיר בתיאטראות כאן. האירופאים הרבה יותר נלהבים וקלילים מהבחינה הזאת.
מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב?
הוזמנתי בשנה הבאה לעשות עבודות לכמה להקות. אני הולך לעבוד עם ה’סקוטיש דאנס ת’יאטר’ בסקוטלנד, עם ה’ברן באלט’ בשווייץ ועם ‘קונדוקו’, שזו להקה שחלק מהרקדנים בה נכים, ופרוייקט אחר נורא מעניין עם שני רקדנים אתיופים, שבעקבות השתתפות בסדנה קהילתית הפכו לרקדנים מאוד מצליחים באירופה. לא יהיה משעמם.
ו’-שבת 28-29/9. 19:30. £10-£22.
Sadlers Wells, Rosebery Ave, EC1
Tel: 0844-412 4322
Tube: Angel
