בזמן שבישראל עוסקים בשאלת גיוס החובה והמשתמטים מצהל, דווקא כאן, באירופה, ישנם יהודים שאמנם לא חייבים, אבל מרגישים חובה לתרום ולהתגייס. הם לא משלים את עצמם ויודעים שהשירות הצבאי והמעבר לישראל לא יהיו קלים. למרות שכל אחד מהם בא מרקע שונה ובעל סיפור ייחודי משל עצמו, את כולם מובילה התחושה החזקה שיש רק מקום אחד לחיות בו.
ג’ואל רוס (18), בריטניה
אני רוצה לעלות לישראל ולשרת בצהל כי אני יהודי ואני מרגיש מחוייבות להגן על המדינה שלי. לכל יהודי יש רק מקום אחד שניתן לקרוא לו ‘בית’ וזה ישראל. למרות שנולדתי באנגליה ואני לא מדבר עברית, את האנטישמיות אני מרגיש בכל מקום, הוא מספר. האנטישמיות כיום גרועה מבעבר כי היא סמוייה. אנשים אומרים ‘אני אנטי-ציוני, לא אנטישמי’, אך למעשה האנטי-ישראליות זו האנטישמיות החדשה, הם שונאי יהודים במסווה של שונאי ישראל. זאת אחת הסיבות שחשוב לי לשמור על הבית היחיד שלי. אני לא מתכוון לשרת כדי שאנשים יטפחו לי על השכם ויגידו ‘כל הכבוד’, אני עושה את הצעד הזה כי אני רוצה לתת משהו חזרה למדינה שלי – מדינת ישראל.
ג’ואל הוא בן לאימא יהודייה, את אביו מעולם לא הכיר. סבא שלי הוא דמות האב שלי. קשה לו מאוד עם ההחלטה שלי אבל הוא מבין אותי. אמי חוששת מהגיוס שלי לצבא, אני בן יחיד אז היא תמיד חושבת על הגרוע ביותר, אבל היא יודעת כמה אני אוהב את ישראל אז היא נתנה לי את ברכתה. ג’ואל מספר שחבריו לא מבינים את הצעד שלו. הם חושבים שצהל והצבא הבריטי זה אותו הדבר. אבל אני מסביר להם שבשונה מהצבא הבריטי, צהל נלחם בשביל לשרוד, בשביל שתהיה ליהודים מדינה לחיות בה, הוא מספר.
דארה שטרנברג (17), בריטניה
דארה היא בת להורים ארגנטינאים: אני לא מרגישה ארגנטינאית ולא בריטית, אני מרגישה ישראלית! מכיוון שאני יהודייה, אני מרגישה חיבור חזק מאוד למדינת ישראל. קשה לי להסביר את זה, כי זה קצת מוזר שאני חילונית ולומדת בבית ספר נוצרי ובכל זאת נואשת להגיע לישראל. אולי זה המאבק שלי כיהודייה שחיה בחברה רב-תרבותית, ועדיין מנסה לשמור על השורשים שלי ולהבין את המשמעות האמיתית שלהם.
המשפחה שלי לא הייתה בישראל כבר 16 שנה, ממשיכה דארה, כשסיפרתי להורים שאני מתכוונת לשרת בצהל הם חשבו שאני מתבדחת. כשהבינו שאני רצינית הם אמרו ‘אוי ואבוי’, היא צוחקת. הם לא מתלהבים מהחלטתי אבל בהחלט תומכים בי. לחברים שלי בבית הספר יש בעיה עם זה בגלל התדמית של ישראל. הם שואלים: ‘למה את נוסעת לישראל? הולכים להפגיז אותך’, אבל אני הולכת אחרי הלב.
נתן בנאמו (18), צרפת
נתן, בן להורים צרפתיים המתגורר בפריז, מתכוון לעלות לארץ, ללמוד עברית באולפן ולאחר מכן מתכנן לשרת בקרבי. הוא מספר שההורים שלו אמנם מפחדים מכך שישרת בצהל, אבל יודעים שזה חשוב ומשמעותי גם עבורו וגם עבורם. בבית הספר שלי ישנם הרבה מוסלמים ואני חושש מהתגובה שלהם, הוא מספר, אז אני לא מספר על הצבא, ואני רק אומר שאני נוסע לישראל כדי ללמוד באוניברסיטה.
נתן, שבשיחה עימו הפגין ידע מרשים בהיסטוריה ובפוליטיקה של מדינת ישראל, נחשב בעגה הישראלית למורעל על צהל וגם השאיפות שלו מהשירות הצבאי גבוהות: הייתי רוצה להיות במטכל, אבל מכיוון שאני חייל בודד, אנסה להתקבל לצנחנים. אני מקווה שאשאר בצבא, אצא לקצונה ובסוף התהליך אקבל שתי חרבות ושני פלאפלים, הוא מוסיף בחיוך.
אלמוג בלאואר (17), בריטניה
אלמוג נולדה בישראל והגיעה עם משפחתה לאנגליה לפני שבע שנים. אני מרגישה שאיבדתי כאן קצת מהישראליות שלי וחשוב לי להיות כמו כל ישראלי אחר, שמגיע לגיל 18 ומתגייס. ההורים שלי מספרים שזו הייתה התקופה הטובה בחיים שלהם ואני מקווה שכך יהיה גם אצלי. אני מחכה לעשות את הצעד הזה ולחזור לישראל, אבל אני בטוחה שאתגעגע מאוד להורים וגם למנטליות של האנגלים….
דייב מוהלרד (23), שבדיה
נולדתי בארהב וגדלתי בבית ציוני. תמיד אהבתי והערצתי את ישראל: את הצבא, האנשים, האוכל… אז זה טבעי בשבילי לעשות את הצעד הזה, מסביר דייב, המחזיק בתואר ראשון משולב במדעי הפוליטיקה ופסיכולוגיה. מהצבא אני לא חושש. אם כולם בישראל עושים את זה אז גם אני יכול. הפחד שלי הוא שיהיה לי קשה להפוך לישראלי, להציג עצמי כישראלי… אני חושש שלא יקבלו אותי ככזה, אבל הצבא מהווה דרך טובה להיכנס להווייה הישראלית והשהות שלי בישראל תעזור לי להרגיש שייך. בארצות הברית אין תחושה של זהות ותרבות מגובשת, לעומת זאת בישראל הזהות היהודית והשייכות למקום היא שורשית ומשמעותית מאוד. אני מאמין שהצבא יעזור לי לבנות זהות יהודית חזקה יותר.
החברים שלי חושבים שרעיון המעבר לישראל מוזר ושזה בזבוז זמן ופוטנציאל. הם טוענים שאנשים באים מישראל ומכל העולם ללמוד ולעבוד בארהב כי זה המקום הכי טוב להתפתח בו, אבל אני יודע שאני אהיה הכי מאושר בישראל, מספר דייב. לדבריו, הוריו תומכים בו מאוד ומחכים לרגע שיוכלו לספר לחברים וגם בבית הכנסת שהבן שלהם עשה עלייה ומשרת בצהל.
רוזאנה נימן (20), בריטניה
רוזאנה לא זוכה לתמיכה ממשפחתה הקרובה ולמרות שאין לה קרובים בארץ, לפני מספר שבועות עשתה את הצעד האמיץ ועלתה לישראל. אני מאוד אנגלייה, היא מעידה, אני אמנם מגיעה ממשפחה ציונית, אבל אין אף ישראלי בחיים שלי. בני המשפחה שלי לא מבינים מדוע אני רוצה לעבור למדינה שאני לא מכירה בה אף אחד ושיש בה הרבה סכנות, כשאני יכולה לחיות כאן חיים טובים ולהישאר קרובה אליהם, מספרת רוזאנה בדמעות. כל התגובות השליליות מגיעות דווקא מהאנשים שהכי קרובים אליי, הם לא מבינים למה אני רוצה לעשות את זה אם אני לא צריכה, אז במקום להסביר להם אני מסבירה לעצמי. להחלטתה היו ניצנים כבר בגיל 13, כשהגיעה לראשונה לישראל. ברגע שנחתתי עברה בי הרגשה מיוחדת, היא נזכרת, סוג של הבנה עמוקה שישראל היא הבית. זו הרגשה שלא עוזבת אותי לרגע.
לב קוזיינס (17), הונגריה
נולדתי ביפן. אבי חצי בלגי וחצי יפני. אימי ישראלית וגם אני ישראלית, מדגישה לב בגאווה. אבי למד עברית באולפן בישראל. כשחזר ליפן התחיל ללמוד באוניברסיטה, אמי למדה גם היא באותה אוניברסיטה. כשהוא שמע שהיא מישראל הוא התלהב מאוד ומשם הכל התחיל. למרות שהוא לא יהודי, יש לו קשר חזק מאוד עם ישראל, היא מספרת בעברית צחה.
תמיד רציתי להתגייס לצבא, מעולם לא עלתה במוחי אפשרות אחרת. פעם בשנה אני מגיעה לביקור בישראל. יש לי שם משפחה גדולה. בת דודתי משרתת בחיל החינוך, קרוב משפחה שלי שירת ב’מגלן’ וקרוב נוסף שירת ב’אגוז’. תמיד כשאני מגיעה לביקור אני נהנית לשמוע סיפורים מעניינים על הצבא. הייתי רוצה לשרת בקרבי, אבל מכיוון שיש לי יש אסתמה כנראה שזה לא יתאפשר, היא מוסיפה. אחרי השחרור ארצה להתגורר בישראל. אני רוצה ללמוד ולהמשיך לעזור לישראל, כרופאה.
