יריב פרלמוטר מספר בדיחות פוליטיות על הבמות בלונדון. בקרוב יעלה מופע חדש, והפעם פרלמוטר לא יהיה לבד – יתלווה אליו ג’יימס (או בשמו הערבי, נידאל), ממוצא פלסטיני, ושניהם יעשו צחוק מהמצב.
על הבמה אתה מדגיש שאתה סטנד-אפיסט ישראלי?
לא ידוע לי על עוד ישראלי שחי ופועל היום בבריטניה, שעושה סטנד-אפ, ולכן הרשיתי לעצמי להתהדר בתואר ‘הסטנד-אפיסט הישראלי היחיד באנגליה’. זה שונה ומיוחד.
יש הבדל בין הסטנד-אפ כאן לסטנד-אפ בארץ?
בארץ יש עדיין סלידה מסטנד-אפ פוליטי. מה שאנחנו מכירים מימי הגששים וחקיינים כמו טוביה צפיר, נקרא כאן: ‘סקצ’-לייק’ (‘מערכון’).
קהל הסטנד-אפ הישראלי הוא קהל צעיר שמחפש מפלט מכל העיסוק בימין ובשמאל, מלחמה, טרור, שלום וכו’, ולכן מעדיף לשלם כסף ולצחוק על נושאים בנאליים. אני חושב שתוכנית כמו ‘ארץ נהדרת’ הגדירה מחדש מה זה סאטירה פוליטית חריפה ונוקבת במיטבה.
מה המסר שאתה מנסה להעביר בהופעות?
חשוב להדגיש שאני לא לוקח שום צד; הביקורות שאני מעביר נוגעות לישראלים, פלסטינים, בריטים וצרפתים כאחד. אני רוצה שהקהל יצחק ולא ייצא מובך מבדיחה או דעה שצורמת ברמה האישית.
נורא קל לאבד קהל במופע סטנד-אפ, במיוחד כשמדובר בדעות פוליטיות או גזעניות, ולכן חשוב מאוד שיהיה איזון בריא בין הצחוק לרגישות. ג’ורג’ קארלין, אחד מגאוני הסטנד-אפ ואייקון אישי שלי, אמר פעם שאפשר לומר כל דבר על הבמה, מזעזע ככל שיהיה, כל עוד אומרים את זה בחיוך. המשמעות של האמירה הזו היא שאם כבר נגעת במסרים שנויים במחלוקת, הקהל חייב לצחוק כי הראית לו את הצד המצחיק, ולא את הצד השקול והרציני.
אתה מכין מופע קומי חדש עם אמן סטנד-אפ פלסטיני. איך הופכים נושא כאוב לקומדיה?
זה התחיל כשנידאל, פנה אליי עם הרעיון לשיתוף פעולה. נפגשנו כמה פעמים בהופעות ובגלל שהוא נראה יותר יהודי ממני לא שיערתי שהוא חצי ערבי וחצי אירי. יום אחד הוא סיפר לי שאבא שלו הגיע לאנגליה בתור פליט ושרוב המשפחה שלו מקורה באיזור הגליל. ההורים שלו הכירו בלונדון והוא עצמו גדל כאן כל חייו.
מאמרים קשורים
הוא אמר לי שאמא שלו החליטה על השם הנוצרי, ג’יימס, ושאבא שלו תמיד קורא לו ‘נידאל’ (בערבית: מאבק) כדי להמחיש את העמדה האיתנה שלו בנושא הסיכסוך וגם כדי לשמר את המורשת הפלסטינית במשפחה. היה לנו ברור שהנושא רגיש ובעייתי ונצטרך להתמקד במשותף לנו כשני עמים ולא במה שמפריד בינינו. נידאל הוא אדם חכם וחד מחשבה, ששום עובדה היסטורית לא נעלמת מעיניו, ולכן הוא זה שמציג את העובדות ואני זה שהופך אותן לבדיחות. במהלך העבודה אנחנו רואים איך הטרגדיה ההיסטורית של שני העמים הופכת לקומדיה מרגשת וטעונה בו זמנית.
במהלך כתיבת המופע האם מצאתם את עצמכם מצנזרים חומרים?
החלטנו לתת לעצמנו חופש יצירתי ללא הגבלה, כדי שלשני הצדדים יהיה פיתחון פה. נידאל מכיר בזכות ההיסטורית של היהודים לחיות בארץ ישראל ואני מכיר בזה שמשהו בקיום שלי ושל משפחתי שהגיעה לארץ אחרי השואה, הם בבחינת גזל אדמה מהמשפחה שלו שגרה שם עוד קודם.
במסגרת העבודה על המופע נסענו יחד לארץ וביקרנו בכפר ליד עכו שנקרא א’בילעין (להבדיל מבילעין שהפכה לסמל מאבק והזדהות), משם הגיעה משפחת אביו. בבית קברות מוזנח מצאנו את הקבר של הסבא רבא של אביו, משנת 1850 בערך.
הסיטואציה הזו הייתה מרגשת, מעיקה ומביכה, במיוחד בשבילי. שתי דקות אחרי שנכנסנו למכונית כבר הייתה לנו בדיחה על כל העניין. נידאל מבין שסבא שלי היה פליט, כמו שאני מבין שסבא ואבא שלו היו פליטים.
האם במהלך העבודה המשותפת גיליתם דברים חדשים על עצמכם, על הסיכסוך או על פיתרונות אפשריים?
אנחנו לא מעלים את המופע כדי למצוא פיתרונות לסיכסוך. אנחנו רוצים להשאיר את הקהל עם מסר של תקווה לעתיד טוב יותר וסיכוי ממשי לשלום, שהוא אפשרי בין שני העמים, למרות הכול.
כתיבת החומרים גרמה לשינוי גדול יותר אצל נידאל מאשר אצלי. הוא הודה שלפני שנים, כשהיה נער צעיר, הוא שנא כל מה שקשור בישראל וביהודים, אך בשנים האחרונות התמתן והתחיל להאמין בסיכויים לשלום ושיתוף פעולה אמיתי. ההיכרות שלו איתי והביקור בארץ היו גם משהו שפקח את עיניו והוא לא רואה בי (ובישראלים אחרים שפגשנו), כמי שעשו לו או למשפחתו איזשהו עוול.
המופע המשותף An Israeli and a Palestinian walk into a country יוצג השנה בפסטיבל הפרינג’ באדינבורו, בתאריכים: 9-27 באוגוסט, בשעה 4.50 אחה”צ, ב-Voodoo Rooms. הכניסה חינם! לפרטים נוספים:
