זה כבר כמעט שלושה עשורים שאירועי 1948 מתעצבים על פי הנרטיב הפרו-ערבי. בשעתו ניתן משקל רב בשיח הציבורי לגירסה הישראלית-ציונית כי מנוסת הפליטים הפלסטינים נגרמה כתוצאה ממדיניות ערבית. זו טענה אז בתוקף כי היו אלה המנהיגים הערבים שקראו לתושבים הפלסטינים לעזוב את גבולות הארץ על מנת להכשיר את הקרקע עבור הצבאות הערביים לניצחון מוחץ על הקהילה היהודית.
אולם, בהדרגה, טענה זו נשכחה ונעלמה מספרי המחקר ומכלי התקשורת. תרמו לכך במיוחד ההיסטוריונים החדשים – הישראלים שהציגו תמונת דברים שונה בתכלית. צהל, לדבריהם, לא היה צבא של מעטים מול רבים והוא גירש בכוח את מרבית הפליטים הפלסטינים. בשנים האחרונות הם גם משתמשים במונח המודרני טיהור אתני.
בספרו החדש חוזר פרופסור קרש לאמיתות הישנות. את האשמה כולה לסכסוך שפרץ אז הוא מניח על כתפיה של המנהיגות הערבית הקיצונית והמושחתת שהכשילה את הפלסטינים, גרמה לנישולם ופירקה את המארג החברתי ממנו היו עשויים שנים רבות. אבל הוא לא מסתפק בזה. חמוש במסמכים חדשים, ישראליים, ערביים ובריטיים, הוא קובע כי לעולם הערבי לא הייתה כל תוכנית להילחם עבור מדינה עצמאית לפלסטינים ומנהיגיו היו אלה שחרצו את גורלו של האיזור לחיות על חרבו עד עצם היום הזה.
מכאן גם כותרתו של הספר, ‘פלסטין הנבגדת’, שעלולה לבלבל רבים. פלסטין לא נבגדה על ידי היישוב היהודי המאורגן ותושביה, ברובם, לא גורשו בכוח. היו אלה המנהיגים שדחקו בהם לעזוב. הם אלה שהיו אחראים ל’נכבה’. מעניין, אבל אף לא היסטוריון פלסטיני אחד כתב ספר על ה’נכבה’. הם ברחו מזה כמו מאש, אומר לי קרש. מי שכתב על זה היו אותם חוקרים ישראלים שהפכו את הקערה על פיה. הקורבנות היו לתוקפנים וההיפך…. וכאשר הוא מזכיר אותם הוא לא יכול שלא לגחך על כך שאינם מכירים את העולם הערבי ויחסם לפלסטינים מבוסס על מיחזור חומר ערבי.
אחת הנקודות המרכזיות בספר היא שבניגוד לדעה הרווחת, ה’נכבה’ לא הייתה פועל יוצא בלתי נמנע מהעימות הצבאי. היא הייתה יכולה להימנע. בכך הוא מזים את טענותיהם של ה’חדשים’. לדבריו, במהלך המנדט הבריטי (1920-1948), חיו שתי הקהילות בדו-קיום סביר. הפלסטינים דווקא היו מעוניינים בחיים משותפים.
המנהיגות הייתה זו שדחתה את החלטת החלוקה. למדינות הערביות לא הייתה כוונה להעניק לפלסטינים עצמאות. היא דחתה את זכותם של היהודים להגדרה עצמית, בעוד התכוונה לספח את פלסטין, כולה או בחלקים, למדינות ערביות או לאימפריה ערבית אחת. אירוני הוא שדווקא היהודים היו בעד פתרון שתי מדינות ואפילו הסכימו שבתוך המדינה היהודית יחיה מיעוט ערבי גדול. הם העדיפו מדינה פלסטינית אחת גדולה מאשר סיפוח נתחיה למדינות השכנות.
גם עמדתו של המחבר מאופיינת באירוניה. הוא דווקא מגן על הפלסטינים מפני הטענה הערבית הידועה, מלאת הבוז, שהם נמלטו על נפשם בשל פחד. הוא מזכיר את הקריאה היהודית הידועה לתושביהן הערביים של חיפה וטבריה שלא לנוס על נפשם ומצטט פליטים שעד היום נוטרים טינה לעולם הערבי ולמנהיגות הפלסטינית.
קרש מזכיר את אפליית הפלסטינים בעזה תחת המשטר המצרי ואת חיסול כל הסממנים הפלסטינים בגדה המערבית תחת המשטר הירדני. הוא מצטט מלומד ערבי הטוען כי לולא הצהרת בלפור, פלסטין הייתה סורית. הוא מביא גם דברים שכתב הנציב הבריטי האחרון, אלאן קנינגהאם, לשר המושבות ג’ונס, לפיהם מזרח הגליל יעבור לסוריה, שומרון וחברון לירדן והדרום למצרים. כל זאת כמובן אם הערבים היו מנצחים ב-1948. אבל הם התמקחו על מחיר עור הדוב לפני שבכלל צדו אותו.
פרופ’ קרש, ראש לימודי המזרח התיכון והים התיכון ב’קינגס קולג” בלונדון, מלמד וחוקר שם למעלה מ-20 שנה. הוא הגיע ללונדון מתל-אביב לאחר לימודים בירושלים והספיק להרצות במיטב האוניברסיטאות ברחבי העולם. זהו ספרו ה-15 וברבים מהם הוא קורא תיגר על תפישות רווחות באקדמיה העולמית הנוטה להעמיד את ישראל לעמוד הקלון ולייחס לה לא רק את שורשי הסכסוך, אלא אף את הצרות הנוכחיות הנוחתות על המזרח התיכון.
קרש אינו טוען כי לא היו תופעות של גירוש במהלך המלחמה ומעמיד את מספרם של המגורשים בערך בין 130,000 ל-160,000, אבל אלה היו תוצאה של הכרחים צבאיים ולא של מזימה מתוכננת.
מאידך, 100,000 עזבו לפני הצהרת העצמאות של ישראל – ובמנוסת 170,000 עד 180,000 מהערים הגדולות לא הייתה לצהל כל יד. להיפך, היציאה מהעיר יפו אורגנה על ידי העירייה המקומית ותושבי ירושלים עזבו בגלל מעורבותו של ‘הוועד הערבי העליון’ בראשותו של המופתי. פתיחת שערי המדינות הערביות הייתה הטעות הגדולה ביותר…, יקונן המופתי בזיכרונותיו. ליהודים לא הייתה ברירה לנצח או למות.
Palestine Betrayed. By Efraim Karsh. Yale University Press. 342 pages. £20.
