ב-2004 בילה ג’ו סאקו כמה שבועות בעזה. מאז עבר הרבה ביוב ברחובותיה – צהל יצא מהרצועה, החמאס השתלט עליה וישראל כיסתה אותה בעופרת יצוקה. אבל האירועים הללו לא שינו את נושאי כתיבתו. ראשו היה נתון דווקא ל-1956, השנה בה ישראל ניהלה מלחמה משותפת עם בריטניה וצרפת נגד מצרים. בחודש נובמבר של אותה שנה, במהלך תקופת הכיבוש הקצרה של עזה, אירעו שתי תקריות דמים בהן נקטלו חייהם של מאות פלסטינים – אירוע אחד, עליו שמע סאקו כאשר כתב את ספרו ‘פלסטין’ בעשור הקודם, בו 275 מתושבי העיר חאן יונס הוצאו להורג על ידי הצבא הישראלי בנסיבות שלא נחקרו עד תומן, והשני, אירוע דומה שהתרחש באותו חודש גם בעיר רפיח במהלך פעולה שיגרתית של צהל לאיתור מחבלים מבוקשים. סאקו החליט, אם כן, לצייר את שני האירועים בספרו.
השלטונות המצריים לא העניקו לו מידע כלשהו והוא העסיק שני תחקירנים ישראלים כדי שאלה יחפרו עבורו בארכיוני המדינה, צהל, הכנסת והיומון הקומוניסטי ‘קול העם’ שיצא באותה תקופה לאור. סאקו עשה גם שימוש בדוח של האום, אולם גם זה לא סיפק את מבוקשו. מאחר ובחאן יונס לא מצא הרבה עדי הראייה, הוא התרכז ברפיח, בה חיפש תושבים שזכרו את קורות הימים ההם. אחד מהם, עבדול עזיז רנטיסי, מוכר מאד לישראלים.
הוא היה בן תשע כאשר דודו נרצח, והוא מספר למחבר: לא יכולתי לישון חודשים רבים אחר-כך. זה הותיר בתוכי פצע שלעולם לא הגליד. כאשר אני מספר לך זאת, אני כמעט בוכה… זה דבר שלא יישכח. זה שתל שנאה בליבנו…. רנטיסי, לימים מנהיג החמאס, נהרג על ידי טיל ישראלי בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. האם ניתן בכלל לסמוך על דבריו?
סאקו רומז לכך שהעזתים אינם בהכרח זוכרים את אשר אירע להם לפני למעלה מ-50 שנה. הוא חולק את ספקותיו עם קוראיו, אך מעניק לעדויות ששמע משקל רב. הוא מהלך ברחובות שתי הערים, מנסה לשחזר עם התושבים את השתלשלות העניינים, מסתייע בצילומים ישנים של אותם מקומות ומתעד אותם בספרו. הוא אינו מתעלם מהנעשה בסביבתו המיידית. הוא נפגש עם מבוקשים הבורחים על נפשם מפני השבכ, חוזר מידי פעם לחייהם הכמעט שגרתיים של כתבי חוץ בירושלים, ואינו שוכח את ההקשר ההיסטורי בעטיו פרצה אותה מלחמה נשכחת – עזיבת הפליטים, יצירת ה’פדאיון’, פעולות התגמול, משה דיין וגמאל עבד אל נאצר.
אולם במרכז הקומיקס התחקירי שלו מופיעים איורים בהם נראים חיילי צהל מעמידים לקיר עשרות גברים ויורים בגבם, גברים מקומיים הנדחקים אל תוך פנים בית-ספר, ערימות של גופות שותתות דם, רובי ‘עוזי’ המכוונים אל עבר חסרי ישע, פינוי פצועים, פאניקה כללית, אנדרלמוסיה רבתי, מהומת אלוהים. החיילים אינם נראים בהכרח כמו קלגסים. לכמה מהם פרצוף רגיל, חלקו נפחד, חלקו זועף. כולם חבושים בכובעי טמבל.
סאקו מספר כי לסכסוך במזרח-תיכון הגיע במקרה ולא ידע דבר אודותיו. בביקורו הראשון, אחריו אייר את ‘פלסטין’, הוא התנהג, על פי דבריו, יותר כמו תייר מאשר כמו עיתונאי. הייתי תמים, הוא מודה. האם אינו תמים גם עכשיו? אחרי הכול אפילו הפלסטינים עצמם לא כתבו על אותם מעשי טבח.
סאקו, יליד מלטה המתגורר כיום בפורטלנד, אורגון, אינו סבור כך. הוא דווקא סבור כי ספרו יעניק הזדמנות להיסטוריונים לחפור בקורות אותם ימים. הוא מאוהב בעזה ומציין את הכנסת האורחים לה זכה מצד תושביה למרות העוני הרב. ייתכן מאד שזה מה שהחזיר אותו לרצועה. לדעתו הפלסטינים מוצגים שלא כהלכה בארצות הברית, מדינתו המאומצת. למרות זאת ‘פלסטין’ נמכר שם ב-60 אלף עותקים (ו-30 אלף בבריטניה), הישג לא קטן עבור ספר קומיקס פוליטי. אפילו ספרו השני על המלחמה בבוסניה לא נמכר כך.
ארבע שנים הוא טרח על הספר הנוכחי. האם ישוב לאיזור ואולי יכתוב ספר נוסף על מצוקתם של תושבי העיר שדרות? זה תלוי בתחושה הפנימית שלי. אני ממתין עד לנקודה שהאירועים משפיעים עלי. לקח לי שנה עד שכתבתי על בוסניה…. רבים מהעזתים שפגש היו צינים. לכתוב על 1956, כאשר התרחשו דברים גדולים הרבה יותר מאז? גם הם השתעשעו בצחוק הגורל בו ההיסטוריה
ממשיכה בעקשנות לחזור על עצמה. בעיקר ברצועה.
Joe Sacco. Footnotes in Gaza. Jonathan Cape. 432 pages. 18 pounds
