עכשיו הסדר החדש של תשסד הולך ככה: אילו הודחה ריאל מדריד הגדולה והשחצנית מליגת האלופות ברבע הגמר – דיינו. אילו לא הודחה האלופה הספרדית, אבל עפה לה הפייבוריטית ארסנל בידי צ’לסי ומאמנה קלאודיו ראניירי, קורבן הגחמות, ההונאות וההתעללויות של מנהליו בסטמפורד ברידג’ – דיינו. אילו לא העפילה צ’לסי, אבל אלופת אירופה מילאן ספגה נוקאאוט – דיינו. על אחת כמה וכמה גדול הוא המקום והשבוע והאירוע והספורט והכדורגל שהדיח את ריאל והעיף את ארסנל ובעט במילאן ולא נרגע עד שהנחיל לריאל מדריד הפסד ליגה ביתי ראשון והוריד אותה מהפסגה ולא נזקק ל-40 יום ו-40 לילה אלא הסתפק בארבע וחצי יממות על מנת להציג את הסדר העולמי החדש ולהחליף את ההגדה באגדה.
הכיף הגדול ביותר ב- Fairy Taleהמופלא הזה הוא שהפעם לשם שינוי לא מדובר בשמחה לאיד, כי אם באושר עילאי, טהור, אמיתי, הנובע מרומנטיקה חסרת תקנה, מאחיזה בחלום שבו אימפריות אינן בלתי חדירות או פגיעות לעד. מאמונה שאנדרדוג יכול לנבוח וגם לנשוך יותר מפעם בשנות דור, מהרגשה שהכסף, הממון הגדול והעושר – אינם עונים על הכל. מהצ’אנס שיש לדוד להכניס לגוליית בומבה בפנים על בסיס קבוע, ומהידיעה ששינוי הוא דבר מבורך, כל עוד אינך נמצא בצד הבלתי משתנה בדרך כלל.
הרבה מאוד אנשים לא אהבו את נפילת האימפריות. באולפן ערוץ הספורט של הטלוויזיה בכבלים, ביכה הפרשן, גיא לוי, כדורגלן הפועל פת ומאמן הפועל חיפה ובני יהודה לשעבר, את עזיבתן בטרם עת של מנצ’סטר יונייטד ויובנטוס כבר בשלב שמינית הגמר, בטענה שהמשך הצ’מפיונס ליג יהיה אפור ודל יותר בלעדיהן. גם אלי אוחנה, כדורגלן נבחרת ישראל לשעבר ומאמן ביתר ירושלים בהווה, לא ידע בדיוק כיצד לעכל את הקריסה של ריאל, מילאן וארסנל, מה גם שלפני הניצחון הענק של דפורטיבו לה קורוניה על מילאן 0-4, הוא הצהיר באולפן ערוץ הספורט כי אם זה קורה, אני סוגר את השאלטר והולך הביתה.
התגובה הקיצונית ביותר הייתה של עמיתי ורעי משה גורלי, הפרשן המשפטי של עיתון הארץ – עיתונאי מחונן וחד כאיזמל גם בכל הקשור לניתוח תהליכי ומהלכי כדורגל – שטען כי ההצלחה של הנמושות הרסה את המסיבה, קילקלה למארגנים את כל התוכניות, ותביא בסופו של דבר לשינוי המתכונת של ליגת האלופות – אולי אפילו חזרה לשלב הבתים המוקדם שבוטל אשתקד – כדי להעניק לקבוצות הפאר ולשמות הגדולים של היבשת עוד קורטוב יתרון, שאולי יסייע להן להימנע ממעידות סנסציוניות בדרך.
מאמרים קשורים
זה לא יקרה, למרות שאפשר להבין את המאוכזבים. מסורת, כפי שהאנגלים יודעים אולי טוב מכולם, היא קשה מאוד לכירסום. היא אפילו ממכרת. מנצ’סטר יונייטד וארסנל שולטות בפרמייר ליג 11 מתוך 12 השנים מאז הונחה לה אבן הפינה. מי הקבוצה היחידה שהתברגה לה אי שם באמצע כדי לשבש להן את ההגמוניה הנחרצת והבוטה? בלקבורן רוברס ב-1995. מישהו עוד זוכר את זה? פרט לאוהדים באיווד פארק, מישהו עוד מתרפק ומתענג על זה? מה פתאום. להפך, הזכייה הזו הפכה לקוריוז, ועם כל הרצון הגדול של רבים וטובים לגיוון ולשינוי, כאשר התותחנים מהייבורי או השדים האדומים מאולד טראפורד מראים לפעמים סימנים של עייפות, נסיגה, הפוגה במירוץ הכמעט ניצחי אל כל הפרסים שבארון, מזילים רוב הפרשנים דמעה על עונה שחונה, נעדרת מתח ומאבקים טיטאניים.
מה שאבירי האימפריות הענקיות לא מבינים, הוא לא רק שלא לעולם חוסן, אלא שטוב שכך. בישראל יש למכבי תא בכדורסל עשרות אלפי אוהדים, אבל לא פחות שונאים מחכים בכיליון עיניים למעידה שלה, משום שלדעתם שלטון היחיד שלה הרס את התחרות. כך גם עם מנצ’סטר יונייטד, קבוצת הכדורגל הפופולארית ביותר בתבל – 50 מיליון אוהדים – שאפילו באנגליה קמו חוגי אוהדים-יריבים החוגגים רק את כשלונותיה.
מונקו, צ’לסי, דפורטיבו לה קורוניה ואוסאסונה עשו בפסח רק טוב לכדורגל העולמי, משום שהן סיפקו להמונים סיבה נוספת להגיע לאיצטדיונים או להתרווח בכורסת הטלוויזיה. עד עתה המטרה העיקרית של רוב הצופים שקנו כרטיסים במיטב כספם או התיישבו מול המסך הקטן במיטב זמנם, הייתה ליהנות מהיכולות השמימיות של הקבוצות המובילות, הכוכבים הנוצצים, האלילים הגדולים – ריאל ורונאלדו וזידאן ובקהאם ומילאן ושבצ’נקו ואינזאגי ומאלדיני וארסנל והנרי וברגקאמפ ופירס ומנצ’סטר יונייטד וגיגס וסקולס וואן ניסטלרוי ויובנטוס ודל פיירו וטרזגה ונדבד.
בדרך כלל הציפייה הייתה משתלמת, והשמות הללו אכן הביאו את הכישורים והכישרונות שלהם לגבהים קורעי שחקים ומתקרבי אורגזמה. הבעייה הייתה שההתעסקות איתם ועם מעמדם, שכרם, זוהרם ופוטנציאלם הייתה כל כך אינטנסיבית וחד צדדית – עד כי שכחנו שיש גם כדורגל סקסי אחר – עם שמות פחות נוצצים אולי, אבל לא פחות תוססים ומרהיבים כמו לודביג ג’ולי ודאדו פרשו במונאקו, וולטר פנדיאני וחואן ואלרון בדפורטיבו, וכמובן דמיאן דאף, פרנק למפארד וקלוד מקאללה בצ’לסי.
בסדר העולמי החדש מקבלים כל נדחקי קרן הזווית הללו צ’אנס ל-15 דקות התהילה שלהם, כדברי אנדי וורהול, וזה כבר מספיק כדי להצית את הדימיון. הרי הסיכוי שהקבוצות הפחות אופנתיות ימשיכו להנפיק הדחות, בעיטות ונוקאאוטים משלהבים בממותות העולמיות בקצב קבוע או מתגבר, הוא קלוש. אם הן יעשו זאת – אז ממילא הן יצטרפו לאימפריות – ואז, מה טוב, הן יזכו ליחס השמור לגדולות.
אבל אם הנגיסה המתוקה שלהן בעוגת ההצלחה המפוארת היא זמנית, מקרית, חד פעמית – אז למה שלא נתגנב עימן למסיבת הגן של המלכה כדי לחלוק את החוויה היוצאת דופן הזו, כולל הזריקה הבלתי נמנעת מן הארמון? מה יש, זה לא אחלה פאן?
