האם גם בימינו, בעידן הטכנולוגי, אנשים יכולים באמת להיות נעדרים? לצערי התשובה היא כן. מדי שנה מתקבלים במשטרה למעלה מ?300,000 דיווחים על נעדרים באנגליה ובוויילס.
את עשר השנים האחרונות הקדשתי למחקר בתחום זה. הנושא של נעדרים הוא מרתק במיוחד, כי כל מקרה הוא ייחודי, בדיוק כמו שכל אדם הוא ייחודי. אמנם יש דמיון בין הנסיבות השונות בגינן אנשים נעדרים, אבל לכל אחד יש את המסע שלו ואת סיפור החיים שלו. לכן, המחקר שלי כולל מגוון רחב של נושאים, החל מחטיפות של ילדים ועד לאנשים החיים עם מחלות נפש או דמנציה. אני לא חוקרת מקרים ספציפיים, אבל אני עובדת לעתים קרובות עם כוחות משטרה ובשיתוף עם עמותות צדקה בבריטניה וברחבי האיחוד האירופי לטובת קידום הידע ושיפור המדיניות והנהלים בנושא.
לאנגליה הגעתי ב?1998, אחרי שסיימתי את לימודיי בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. ידעתי שאני רוצה לחקור ולהיות אקדמאית ותחום העבריינות עניין אותי. ידעתי גם שאני רוצה לערוך מחקר שימושי עבור המשטרה ולא להתמקד בתיאוריה בלבד. מצאתי קורס לתואר שני באוניברסיטת ליברפול, בה גם עשיתי את הדוקטורט. השדה שבחרתי נקרא פסיכולוגיה חקירתית ולמדתי את התחום פרופילאות פלילית (Offender Profiling). הדוקטורט שלי התמקד בהחלטות המרחביות של עבריינים – על המקומות שבהם הם נוהגים לפשוע. אבל משהו עדיין היה חסר.
כמה שנים לאחר מכן, עמותת צדקה בשם Missing People יצרה קשר עם האוניברסיטה שבה עבדתי והציעה לחקור את מאגר הנתונים שבידיהם. עלה בדעתי שאנשים נעדרים אולי לא רוצים להימצא, בדיוק כפי שעבריינים לא מעוניינים להימצא. לאחר שלמדתי יותר על הנושא, הוזמנתי לכנס שבו דיברה אמו של גבר כבן 30, שנעדר כמה שנים. שרידיו נמצאו כמה ימים לפני הכנס ועל אף זאת היא החליטה לבוא ולדבר מול חדר מלא שוטרים. היא רצתה שנבין כיצד זה מרגיש כשמישהו שאתה אוהב נעלם. כשהקשבתי לה ולמשפחות אחרות שדיברו על הנושא, ידעתי שזה התחום שאני רוצה לחקור בשארית הקריירה האקדמית שלי, וערכתי מחקר שבודק את המרחק שאליו הגיעו הנעדרים לאחר שנעלמו.
את המרכז לחקר הנעדרים באוניברסיטת פורטסמות הקמתי ב?2012 לאחר שמנכל עמותת Missing People טען באוזניי שאין מספיק מחקר בתחום ושיש ביקוש לנתונים אלה וצורך בריכוזם במקום אחד. פניתי אל האוניברסיטה, שנתנה מיד אור ירוק, ובתוך שישה שבועות כבר הוקם המרכז.
מאמרים קשורים
הסכנה
שבפרסום
אחד התחומים שבהם אני מתמקדת, יחד עם עמותת Missing Children Europe, הוא איתור ילדים נעדרים. על פי ה?National Crime Agency, בכל שנה מתקבלים במשטרה דיווחים על כ?66,000 ילדים נעדרים באנגליה ובוויילס. רובם המכריע נמצאים בריאים ושלמים בתוך 72 שעות משעת הדיווח ורק 5% מהמקרים נותרים בלתי פתורים ליותר משבוע. במקרים מסוימים של ילדים נעדרים – המשטרה, עמותות הצדקה והמשפחות מפרסמות את המקרה ומבקשות את עזרת הציבור. הפרסום נעשה לאחר שיקול זהיר של הסיכון לבטיחותו של הילד ולאחר קבלת הסכמת משפחתו. פרסומים אלה מגיעים לעתים קרובות לאינטרנט ולרשתות החברתיות, ועשויים לקבל תשומת לב מהתקשורת, לרבות עיתונים, רדיו וטלוויזיה.
פרסום פומבי על ילדים נעדרים יכול לגרום להם לשוב או להימצא, ובכך להגן עליהם מפני נזק. יחד עם זאת, קיים גם חשש לגבי פרטיותו של הילד וזכותו להישכח. בדוח שהוצאנו בנושא, שפורסם בתחילת אפריל תחת השם פעם נעדר – לעולם לא נשכח?, אספנו נתונים מ?100 אנשי מקצוע ומ?19 קווי חירום לילדים נעדרים מכל רחבי אירופה. מצאנו כי פרסומים אלה יכולים להשפיע לטובה על גורלו של הילד הנעדר, לגרום לו לדעת שמישהו דואג לו, לעודד אותו להושיט יד אל קווי החירום של העמותות או לבני המשפחה, ובכך לסייע לילד לחזור בשלום. הפרסום גם מספק למשפחה את הביטחון כי כל מה שניתן היה לעשות כדי למצוא את הילד אכן נעשה.
מצד שני, חשוב לזכור כי הפרסום תמיד מושק ללא הסכמת הילד, ולאחר שהילדים נמצאים וחוזרים בשלום למשפחותיהם, הם נאלצים לחיות עם תוצאות הפרסום, כאשר פניהם, שמותיהם וסיפור חייהם נמצאים ברשות הציבור. זאת משום שברגע שהתמונות פורסמו, לילד אין זכות חוקית לשלוט במידע ובשימוש בתמונות אלה. טביעת הרגל הדיגיטלית נשארת זמן רב לאחר מכן ויכולה להקשות על הילד לעבור הלאה. לעתים, התקשורת ממשיכה לשמור את הסיפור גם שנים אחרי כן והילדים שנמצאו עלולים לסבול ממקרי בריונות כאשר הם חוזרים לבית הספר.
בעוד שאיננו מתנגדים לפרסומים של ילדים נעדרים, הדוח שלנו מעודד את העמקת את הדיון על ההשפעות החיוביות והשליליות של הפרסומים הללו על חיי הילדים לאחר חזרתם, כך שניתן יהיה לקבל החלטה מושכלת בנוגע לשאלה – האם לפרסם או לא.
* דר קרן שלו גרין היא מייסדת ומנהלת המרכז לחקר נעדרים באוניברסיטת פורטסמות: www.port.ac.uk/institute-of-criminal-justice-studies
* אם אתם זקוקים לתמיכה, פנו לעמותת Missing Persons בטלפון: 116-000 (24/7) או באתר: www.missingpeople.org.uk
